יום שישי, 15 בפברואר 2019, י' אדר א' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 08-9255158

חדשות לוד ברמלוד נט באר יעקב

חדשות לוד

מרכז התיאטרון לוד לוקח אותנו בחזרה אל העבר- למעברה!

ההצגה "תלושים" עלתה לראשונה על בימת מרכז התיאטרון לוד, ב"פסטיבל במזרח בלוד" בדצמבר שעבר. פנינה רינצלר מנכ"לית התיאטרון עשתה תחקיר שבעיקרו עסק באיסוף מידע מתושבים וותיקים שגרו בלוד בעת קיומן של המעברות בלוד.

פורסם בתאריך:


המרכז לתיאטרון לוד נוסד לפני חמש שנים ע"י השחקנים פנינה רינצלר, הילה בראל שהיתה אז סטודנטית בעיר, קדאר הריני (משחק היום בפאודה) ושריאל יגודניק. החמישה הגיעו בהנהגתה של פנינה רינצלר ללוד על מנת ליצור עם ובתוך הקהילה יצירה מקורית. את תחילת דרכם החלו במתנ"ס שיקאגו בעיר, עם ברכת ראש העיר יאיר רביבו ומחלקת התרבות אך ללא תקציב וללא כל הבטחה לחלל קבע. מאז הצליחה קבוצת השחקנים, בנוסף להפקות המקור, להקים תשע קבוצות תיאטרון קהילתיות התואמות סוגי אוכלוסיה שונים וגילאים מגוונים, בנוסף יצרו תיאטרון גם ברחוב ושיתופי פעולה אמנותיים עם גורמים רבים בעיר. בהמשך ואולי בזכות ההתחלה ההתנדבותית למען היצירה, הם זכו לתמיכה ממפעל הפיס ויצרו תיאטרון גם ברחוב ובמרחבים פחות קונבנציונאליים ולאו דווקא באולם הצגות סטנדרטי . בתוך חמש שנים אלו המרכז לתיאטרון לוד העביר עצמו לספריה העירונית "לדורות" ומשם סיפקה להם העיריה בית משלהם ליצירה בתוך מקלט ציבורי בלב שכ' חסכון ג'. התיאטרון עדיין חווה חבלי לידה מבחינה כלכלית ומבחינת הצורך בשיפוצים אך מבחינה מקצועים הם נוסקים מעלה מעלה, וממשים את חזונם לייצר יצירה מקורית בעלת אמירה חברתית בתוך הפריפריה, וממנה החוצה אל כל הארץ, לדוגמת ההצגה הלפני אחרונה "אסירי תודה" שהציפה חומרים בעקבות יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה ורצה כעת בכל הארץ, ההצגה "תלושים" המדוברת, שמביאה את תקופת המעברות אל התודעה הציבורית. מתקופת המעברות, האנסמבל קופץ באמצעות מכונת הזמן, לימינו אלה, כדי לעבוד עם קבוצת התיאטרון הקהילתי על הפקה חדשה שמתעסקת בהתחדשות העירונית ובכך ישמיעו את קול התושבים בעיר.

גן ילדים במעברה בלוד (צילום מרצ'ל פוטו אוניברסל לוד)

ההצגה "תלושים" מחזירה אותנו 70 שנה אחורה, בחזרה למעברה. המרכז לתיאטרון בלוד פורס את סיפורם של יוצאי המעברה בעיר, ומצטרף לעיסוק הולך וגובר בפרק שנדחק לשולי ההיסטוריה הישראלית. 

דובר העירייה לשעבר, ג'אק שיטרית, היה אחד מהתושבים לשעבר, איתם נפגשה פנינה רינצלר, כדי ללמוד על העיר לוד ועל חמש המעברות שהיו קיימות בחמישה מוקדים בלוד. תהליך למידה המתבסס על הקשר עם תושבי העיר, והיצירה המשותפת נעשית בהשראת האנשים וסיפוריהם. גם כאן נפגשו השחקנים עם תושבי לוד שחיו במעברות, ובנו את דמויותיהם על פי סיפורם של התושבים והחיבור  האישי של השחקן.

ביום שני השבוע, המרכז לתיאטרון בלוד, העלה שוב בפעם הרביעית את ההצגה "תלושים" הפקת מקור של המרכז לתיאטרון, שמחייה מחדש סיפורים וזכרונות מחיי המעברה של העיר לוד. חיי המעברה נבנים אט אט מדמויות שונות המייצגות את היום-יום המורכב בתחנה הראשונה של מאות אלפי עולים לישראל. ההצגה נוצרה מתוך ראיונות שערכו השחקנים והיוצרים עם תושבי העיר הוותיקים, ומבוססת על מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הקהל.

בונים מעברה לקליטת עולים בלוד (צילום מרצ'ל פוטו אוניברסל לוד)

השחקנים פנינה רינצלר,  אסף ברק, רונן אדלר, לירון דינוביץ ורחל שטנגל, מזמינים את הקהל לשבת איתם על הרצפה ולהרגיש את הילדות במעברה, שבה המשחקים מתבססים על כל מה שנמצא בשטח. לצעירים ולצעירות נושא הזוגיות בעל משמעות רבה, ובחורה צעירה בהצגה שואלת את האנשים בקהל אם הם ירצו להתחתן איתה.

גבר עולה לבמה, מתעקש להסתובב כשהוא לבוש בחליפה. מי שהיה המפרנס בבית מוצא עצמו עכשיו מחוסר עבודה. "פעם הייתי", הוא אומר לקהל, "אפילו המלך היה קונה ממני, כולם הכירו אותי, היו לי חלומות ושאיפות, פעם אני הייתי". מילותיו הם כמו סכין בלב. תחושת ירידת הערך העצמי המגיע מפרנסת משפחה ועבודה מורגשת היטב.

ההצגה 'תלושים' במרכז לתיאטרון לוד (אבי ניניו)

דמות אחרת עומדת על הבמה, מתלכלכת באבק וחוזרת על המשפט על המשפט "חלוץ חרוץ טוחן חצץ חמוץ", ממחישה את 'עבודות הדחק' – עבודות יזומות מטעם הממשלה של סלילת כבישים או נטיעת יערות.

פס הקול שמלווה את ההצגה שוזר בתוכו שלושה שירים וקטע מוקלט על נושא כור ההיתוך. שלושת השירים, "ושוב נצאה אל הדרך", "בשנה הבאה נשב על המרפסת", ו"חלק בעולם" הם ביטוי מדויק לתהליך מורכב של עליה, קליטה והגדרה עצמית.

"אני לא הקול של אף אחד, אני בקושי הקול של עצמי" אומרת אחת השחקניות למגוון קולות אחרים ברקע שיוצרים פסיפס אנושי מורכב.

ההצגה 'תלושים' במרכז לתיאטרון לוד (אבי ניניו)

בדומה לתחילתה, גם בסיום ההצגה הקהל חש חוסר נוחות. הצופים מקבלים כרטיס יציאה לקניית בית, ופשוט מוזמנים ללכת. התחושה של אי בהירות אם ההצגה באמת נגמרה או ממשיכה היא ביטוי מדויק לחווייה של מי שחי במעברה ויצא ממנה. המשתתף שואל את עצמו 'האם באמת אני הולך? האם באמת נגמר הזמן שלי פה?'. וכך, ההצגה שהתחילה באי נוחות מסתיימת באי בהירות, ופתאום כל האפיזודה שקרתה עכשיו נראית מוזרה. קרה לנו משהו שם, ועכשיו מה?

צוות ההצגה 'תלושים', המרכז לתיאטרון לוד – יושבים, מימין לשמאל: אנה שפלנסקי, לירון דנוביץ, אסף ברק, רחל שטנגל, פנינה רינצלר. עומדים: אבי ניניו, יהודית יצחקי, רונן אדלר (ראול) 

רינצלר, שגם הוריה גדלו במעברה, החליטה להפוך את ההיסטוריה המשפחתית לאומנות. "ההצגה הזאת היא ביטוי לאיפה החיים ואנחנו נפגשים", סיפרה ל'דבר השבוע', "כל אחד מהשחקנים לקח את בניית הדמות למקום שלו. חיפשנו את המקום בו השחקן מתחיל ונגמר".

אסף ברק, שחקן ויוצר בהצגה, משחק את הגבר בחליפה המחפש עבודה ללא הועיל. "התחברתי לדמות מתוך החוויה האישית שלי, של להיות במקום טוב וליפול לתחתית", סיפר, "החיים מגלגלים אותנו לכל מיני סיטואציות, ומתוך משבר החלטתי לקחת אחריות על החיים. המשפט שהדמות שלי חוזרת עליה 'אנחנו לא נגור 8 אחים עם שני חדרים' נשאב מתוך המפגש עם תושב לוד ששיתף אותנו במחשבה הזאת שלו."

רחל שטנגל, שחקנית יוצרת המשחקת ילדה במעברה, מספרת כי גם היא התחברה לתפקידה מהמקום האישי: "כילדה, תמיד רציתי ללכת למקום אחר. 'רחל החולמת' היו אומרים עליי. היה רק טבעי שאקח את התפקיד של ילדה שמנסה לדמיין מציאות אחרת".

לוד בשנות ה-50 ( צילום מרצ'ל פוטו אוניברסל לוד)

שטנגל מוסיפה כי "הרבה מהמרואיינים דיברו על הביחד במעברה. מן הווי מיוחד כזה. קצת קינאתי בהווי הזה. עוזרים אחד לשני, סולידריות, דלתות פתוחות טלוויזיה אחת. האווירה שבטית."

רינצלר מציינת כי בכלל השיחות עם תושבי לוד שגרו במעברה, זו התמונה שעולה. "יש נטייה לעשות אידיאליזציה לאירועים אחרי זמן מה", היא אומרת. כשמעמיקים יותר, הוסיפה, עולים עניינים אחרים כמו הנושא העדתי. גם על משפחתה עברה טראומה, כאשר אחיה של אמה נעלם, ובמשפחה חושדים כי נחטף.                                               פנינה רינצלר משחקת גם דמות בהצגה שמייצגת את הילדים שראו את המבוגרים קמלים להם מול העיניים ונותרו לבדם בנסיון לגדל את עצמם כאן בארץ. 

יהודית יצחקי, תושבת העיר וספרנית לשעבר, כמו מדגימה את דבריה של פנינה, כשבזכרונות היפים מתערבבים גם הקשיים. "עלינו מטורקיה ב-1948 וגרנו בפחונים במעברה. אני זוכרת את שמחת החיים שהייתה, שיחקנו בבוץ. אני זוכרת גם את הקור ואת החום. רוב האנשים במעברה היו אנשי עדות המזרח ורומנים. המשפחה שלי לא באה בטענות כלפי המצב, וגם לא באנו עם ציפיות שיתנו לנו משהו. לוד הייתה עיר לתפארת, ומי שהיה במעברות לא ראה אותה כמוזנחת – זה היה מנותק מהמציאות".

לוד בשנות ה-50( מרצ'ל פוטו אוניברסל לוד)

לוד של היום היא עיר מעורבת, בה חיים יחד ערבים ויהודים. ערב מלחמת העצמאות יועדה לוד הערבית להיות חלק מהמדינה הערבית שהייתה אמורה לקום  (במידה ותוכנית החלוקה היתה מתקיימת),  לאחר המלחמה שבה גורשו מרבית תושביה, נשארו בה רק כ-1000 תושבים ערבים. הקמת המעברות בתוכה היא שביססה את לוד כעיר יהודית. חלק מהעולים החדשים  שוכנו בבתי הערבים שננטשו, והאחרים שוכנו במערברות השונות. בשנות ה 90  קלטה העיר לוד עולים מקרב חבר העמים והם מהווים כ-23% מתושביה. קבוצות נוספות הן משתפי פעולה פלסטינים מיהודה ושומרון, ובדואים שהועברו על ידי הממשלה להתיישבות קבע. כיום כרבע מתושבי העיר הם ערבים. מקומו של פרק המעברות בחיי העיר איננו מובהק ותחום, אך בפסיפס האנושי הקיים היום בוודאי שיש לו מקום.

ראש הממשלה דוד בן גוריון בביקור בלוד בשנת 1951(צילום מרצ'ל פוטו אוניברסל לוד)

רינצלר מתארת כי למרות הדימוי של ההזנחה החיצונית, התמונות מהתקופה ביחד עם תיאורי התושבים מעידים על כך שהייתה אסתטיקה במעברה. תחושות הקיפוח התעוררו, לדעתה, רק מהמפגש של הילדים שגדלו במעברה עם בני גילם שלא חיו בה, והם, בני הדור השני, כעסו גם בשם הוריהם. "הקולות על הזנחה ומצב רעוע הגיעו מאנשים שלא גרו במעברות והעידו על המצב. זאת הייתה ראייה מבחוץ", אמרה. "אחד מוותיקי המעברה שראיינו אמר לנו – 'אז לא דיברו על העניין העדתי. עכשיו אומרים על זה קיפוח. רק כשיצאתי לתל אביב, הבנתי מה היה הפער'".

ההצגה "תלושים" תעלה שוב במרכז לתיאטרון לוד, רחוב רחל אלתר 17 לוד בתאריכים 18.2 ו-21.2. כרטיסים בטלפון: 052343039

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: