יום שישי, 19 ביולי 2019, ט"ז תמוז ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 08-9255158

חדשות לוד ברמלוד נט באר יעקב

חדשות לוד

היום מלאו 71 שנים לשחרור העיר לוד וחידוש היישוב העברי בעיר

בקרב על שחרור העיר לוד נהרגו שבעה לוחמים, וחייל אחד טוראי מיכאל (מיכיק) כהן נעדר עד היום. במלחמת ששת הימים נהרג חייל בעל שם זהה לחייל הנעדר מהקרב על שחרור העיר לוד,

פורסם בתאריך:    מאת:


נכתב על ידי

ג'אק שיטרית

רמלודנט באר יעקב

בתמונה: משה דיין משוחח עם חיילי גדוד הקומנדו 89 בלוד לפני המבצע לשחרור בן שמן, לוד ורמלה

מר נפתלי ארבל, אחד מהלוחמים אשר השתתף בקרב על שחרור העיר לוד, היום לפני 71 שנים,  לימים היה בין מקימי וותיקי גדוד קומנדו 89 בשיתוף עיריית לוד בעזרתו של ג'אק שיטרית - דובר ומזכיר עיריית לוד, לשעבר.

לוחם נועז. נפתלי ארבל היום

מלווה את סיפור שחרור לוד. ג'אק שיטרית

נפתלי ארבל, היה רק בן 19 כאשר הצטרף לגדוד קומנדו 89 יחד עם רבים וטובים אחרים וביניהם לסלי מרכוס, מתנדב מדרום אפריקה וחברים רבים אחרים מרחבי העולם שבאו לארץ כדי להתנדב לצבא היהודי- צ.ה.ל שהיה עדיין בחיתוליו. מי שעמדו בראשות גדוד הקומנדו 89 היו: משה דיין, יגאל אלון, יצחק שדה, מולה כהן ומיכאל בן גל.

שדה הקרב דיר טאריף – שוהם של היום

היה זה ביום 11.7.1948 בשעת בוקר מאוחרת, בשדה הקרב שליד דיר-טאריף (היום היישוב שוהם) השתרר שקט באחת. לאחר ששריונית ירדנית התהפכה על צדה כתוצאה מפגיעה של פּיאט, נסוגו שאר שריוניות האויב, ואיש לא ידע לומר אם נסוגו לתמיד, או שמא זו נסיגה לצרכי התארגנות ותקיפה מחדש.

אל המקום הוזעק מפקד הגדוד, משה דיין, שהביא עמו את מנוף המוסך הגדודי, המשאית התיישרה על ידו, הוחלף גלגל, והרי שריונית חדשה בגדוד, שבכל צה"ל עוד לא הייתה כמוה. מצאנו תותחן ששירת בצבא הבריטי, והוא העביר קורס מקוצר בן חמש דקות לתותחן. נכנס גם נהג, ואחז בהגה ובידית ההילוכים כאילו הוא נולד בשריונית, ומיד הייתה מוכנה לנוע.

אבל איך אפשר לאמץ שריונית ללא שם? ברוב קולות הוחלט לקרוא לו "הנמר הנוראי", שם שייזכר לדורי דורות, והוא כבר נוסע בראש הטור, שנקרא להושיט עזרה לגדוד הראשון של הפלמ"ח, שלחם אותה שעה מול עמדותיה הבצורות של העיר ולא עלה בידו להכניעה. הקריאה הייתה מיועדת בעצם לגדוד השני של החטיבה, גדוד "השריון", אבל דיין היה אז שוחר קרבות וניצל את ההזדמנות הבלתי צפויה.

פלוגה א' של הגדוד נותרה במקום, שמא יחזור האויב לסורו, וירצה שוב לפרוץ לעבר שדה התעופה בלוד ומשם לתל-אביב, נסיעה רגילה של כעשרים דקות. זו הייתה תכניתן של צבאות ערב שפלשו לישראל, ולפיה הלגיון הירדני יחצה את ישראל לשתיים באזור תל-אביב ושם ייפגש עם שאר צבאות ערב. אנחנו, הנערים והבוגרים, שהתגייסנו להגן על מדינתנו הקטנה, לא אישרנו את תכניתם של רמטכ"לי צבאות ערב, ועמדנו בדרכם.

הגענו לבן-שמן, ולמעשה שחררנו אותה מהמצור שהייתה נתונה בו מזה כמה חדשים. אנשי בן שמן הסתכלו על לוחמי הגדוד בתמיהה. היינו לבושים במדים חדשים, נראינו בעיניהם, לדבריהם, כצבא זר. כשהם נלכדו במצור עדיין לבשו הלוחמים את הבגדים שהביאו עימם מהבית. הם גם לא ראו עד אז שפע של נשק חדש.

מיכאל כהן בן זכריה הכהן וכמונה. נולד ביום ז' בתשרי תש"ה(24.9.1944) בעיר בנגרדאן אשר בטוניסיה. בשנת 1950 עלתה אתו המשפחה לארץ. התחנך ב"ישיבה" של חב"ד ובבית ספר יסודי על שם "המאירי" בלוד. לאחר מכן סיים את לימודי בית הספר המקצועי "אורט" בלוד וקיבל הכשרה במקצוע החשמלאות לרכב על ידי משרד הבטחון. בתקופה האחרונה לחייו עבד בחשמלאות מטוסים בחברת "אל על". הצטיין בעבודתו והיה נערץ על חבריו ועל הממונים עליו. השתייך לתנועת "הפועל המזרחי" והיה חבר בצמרת הצעירה שלה. תחביביו היו מכשירי רדיו ומוסיקה קלאסית. עשה עבודה בהתנדבות בתוך בית הכנסת לעולי טוניסיה בהתקנת החשמל, תיקונו ובדיקתו. שקט וצנוע בעבודתו. מלא חדוות חיים ואח ורע לכל חבריו לעבודה. מלא וגדוש תכניות לעתיד. גויס לצה"ל בנובמבר 1962 ושירת בחיל השריון. לאחר מכן היה יוצא למילואים מדי פעם וכן היה גם לפני מלחמת ששת הימים. ביום החמישי לקרבותיה, הוא א' בסיון (9.6.1967), נפל בקרב שהתחולל ברמת הגולן (גבעת האם) מפגיעת פגז בזחל"ם אשר בו נמצא. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים

 כמו כן, נקרא בלוד רחוב לזכרם של שני החיילים בעלי שם זהה: סמל מיכאל כהן ז"ל וטור' מיכאל כהן הנעדר עד היום.

מלווה את סיפור שחרור לוד. ג'אק שיטרית

הוקם כוח משימה בפקודו של דיין. היו בו כמאה לוחמים מפלוגות ב' של הזחלמים,  ודומני מפלוגה ג' של הג'יפים. המשימה הייתה לפשוט למרכזה של לוד, להנחית מכת אש מכל הכלים ולחזור לבן שמן. מכת האש האדירה הזאת במרכזה של לוד הייתה אמורה למוטט את רוח מגיניה, בחשבם שעירם כבושה. לפי הידיעות שהיו בידינו היו בלוד כאלף ערבים נושאי נשק, לבד מכמה שריוניות של הלגיון הערבי ולגיונרים נוספים שהיו בשתי המשטרות שבעיר.

"המשימה הייתה לפשוט למרכזה של לוד, להנחית מכת אש מכל הכלים ולחזור לבן שמן. מכת האש האדירה הזאת במרכזה של לוד הייתה אמורה למוטט את רוח מגיניה, בחשבם שעירם כבושה"

נערכה התייעצות עם מפקד בן-שמן. איזי בלסקי (לימים בנגל), הדריך את דיין כיצד להגיע למרכזה של לוד מבלי להיתקל במרכזי הכוח של הלגיון הערבי המצוי בתוך שני מבני המשטרה הגדולים שבעיר. יצאנו לדרך. בראש נסע הרכש החדש הוא הנמר הנוראי, אחריו זחלמים וג'יפים. הג'יפ, ללא כל שריון, אבל עם שני מקלעים שנקבעו עליו, ו"שריונו" היה בכוח האש שעליו. על כל ג'יפ היו שלושה לוחמים: נהג ושני מקלענים שירו במקלעים גרמניים שקיבלנו לא מכבר מצ'כיה.

הזחלם, נושא גייסות אמריקני ממלחמת העולם השנייה, שהובא ארצה ממצבורי הגרוטאות הענקיים בצרפת ורבים מהם, התקלקלו חדשים לבקרים. בחלק האחורי של הזחלם היה זחליל, ובקדמי על צמיגים גדולים. שליחי הרכש שלנו בחרו את שנראו להם כפחות גרוטאות, והביאום ארצה בדרך לא דרך. כאן תוקנו, ונִמסרו לנו, ואנחנו התייחסנו אליהם כאל טנקים ללא צריח. על כל זחלם היו שישה לוחמים נושאי רובים, וכן מפקד ונהג. באמצעו הותקן מקלע. נהגנו לצאת לקרב כשהקיטבקים אתנו, כי לא היה לנו מחנה של קבע.

זה היה הטור שיצא למוטט את לוד. בראש הטור נסע "הנמר הנוראי" ואחריו הג'יפ של דיין ואחריהם שאר השיירה. לעתים הקדים דיין את "הנמר הנוראי". עברנו מעל גשר ג'ינדאס ומרחוק נראה קנה תותח, מוצב ממש מולנו. הדרך היחידה למנוע ממנו לירות עלינו הייתה להגביר מהירות ולכסותו באש, אבל כשהגענו אליו נוכחנו לדעת שהיה זה צינור שהוסווה היטב כתותח.

דיין היה לוחם נועז אבל מקשיב גרוע.

הוא לא נסע בתוואי שהתווה לו מפקד בן-שמן, כדי להגיע ללא התקלות למרכז העיר אלא בתוואי אחר, שהביא אותו היישר אל מול בניין המשטרה הראשונה. בפתח המשטרה עמד קצין הלגיון ונופף בידו לשלום. בתשובה הוא זכה למטח של ירי, ששינה את דעתו. הג'יפים קצרו באש מקלעיהם גדר צברים ארוכה שהסתירה את שדה הראייה.

שיירת הפשיטה המשיכה בדרכה תוך חילופי יריות לא פוסקים עם מגיני לוד שירו מאחורי בתים, עד שהגיעה למשטרה השנייה. שם נתקלנו באש יותר מרוכזת, אך לא היה בה כדי להפריע להתקדמות הכוח לעבר צומת הכבישים, שהיה בפאתי רמלה: לוד, רמלה לטרון. היו שהציעו שכיוון שהגענו עד כאן כדאי להמשיך ללטרון... ואז הגיע דיין והורה לחזור.

"הג'יפים הגיעו לבן-שמן כשחלק ניכר מצמיגיהם מנוקבים והם נוסעים על הג'אנטים. ערכנו מפקד והסתבר שזחלם אחד חסר. צ'ארלי, סמל בפלוגה ב' התנדב לחזור ללוד, להביא את הזחלם על לוחמיו. דיין סירב: קרב נוסף מצפה לנו מחר – כך אמר – צריך להתכונן אליו"  

בדרך חזרה החלו הקרבות האמיתיים. המשטרה השנייה הייתה ערוכה לקרב, ופגעה באנשים בתוך כלי הרכב. דיין הורה ללוחמים משני זחלמים,  לפנותם  בשביל הפצועים. ללוחמים שירדו מכלי הרכב הציע דיין: תפסו טרמפ! כמה שמוזר הדבר, כך היה, אם כי הצפיפות על הזחלמים האחרים הפריעה ללחימה.

גם במשטרה השנייה נתקלנו באש ובמטח רימונים, שרובם ככולם התפוצצו מחוץ לזחלמים, אבל אחד מהם נפל ממש במרכז הזחלם. אחד המדריכים שלנו בלוחמת קומנדו, קצין של יחידת קומנדו בריטית היה על אותו זחלם, וללא היסוס תפס קיטבק ונשכב אתו על הרימון. הרימון התפוצץ, המדריך נפגע ברסיסים רבים, אבל שאר הלוחמים על הזחלם לא נפגעו כלל. חצי שנה שכב הפצוע בבית חולים עד ששלפו את הרסיסים מגופו.

הג'יפים הגיעו לבן-שמן כשחלק ניכר מצמיגיהם מנוקבים והם נוסעים על הג'אנטים. ערכנו מפקד והסתבר שזחלם אחד חסר. צ'ארלי, סמל בפלוגה ב' התנדב לחזור ללוד, להביא את הזחלם על לוחמיו. דיין סירב: קרב נוסף מצפה לנו מחר – כך אמר – צריך להתכונן אליו.  ואז התרחשה סצינה מרשימה. הלוחמים הקיפו אותו ונעצו בו עיניים מבלי לומר דבר. עיניהם אמרו הכל: האם נשאיר חברים מאחורינו?! כך אמרו עיניהם.

לבסוף התרצה דיין, אבל דרש שהכל ייעשה במהירות. צ'ארלי, ואיתו מקלען אחד, חזרו ומצאו את הזחלם נלחם מול המשטרה הראשונה, כשכל לוחמיו פצועים. תחת אש ירד צ'ארלי מהזחלם, כשכולם מגבירים אש כדי לחפות עליו, כולל המקלען שהגיע עמו בזחלם, חיבר את כבל הגרירה למקומו, וגרר את הזחלם על יושביו עד לבן שמן.

לדברי משה דיין הקרב הסתיים כעבור 47 דקות כאשר שבעה מחיילי הגדוד נפלו חלל ושבעה עשר נפצעו.

הרי שמות החללים: יוסף בנטוויץ', גדעון גרטבול, עמוס ויגודסקי, אורי נחושתן, אורי פריד, יעקב קליימן, ברוך קרבצ'יק.  יהא זיכרם ברוך!

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: