ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות, מפנה אותנו אל עולם הצומח, קיים דמיון בין העץ לאדם, העץ זקוק לשורשים, ובלי שורשים ייעקר ממקומו – האמונה היא השורש מכיוון שנותנת לאדם יציבות וחוסן בתקופות קשות. לעץ יש ענפים – הענפים הם המעשים הטובים של האדם, וכך נולד עוד ענף ועוד ענף. ולבסוף יצמחו עוד עצים, על האדם לזכור תמיד את הזולת להעניק ולתת את המיטב, הפירות שאתה מעניק היום יהפכו מחר לאילנות, ואת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.
בפרשת השבוע 'בְּשַׁלַּח' מסופר על יציאת עם ישראל ממצרים וקריעת ים סוף. בתלמוד נאמר: "קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף". כאשר בני ישראל היו על סף ייאוש אבדו עשתונותיהם, והם לא חשבו שהישועה תצמח להם לא על ידי מלחמה ולא מהיבשה – אלא דווקא מן הים. כך גם פרנסתו של האדם. לפעמים האדם עושה חישובים רבים לעסקיו השונים ואינו ראה בהם סימן ברכה, ולבסוף הוא מוצא את פרנסתו דווקא ממקום אחר אשר לא ציפה לו מעולם.
בפרשה מסופר על מכת 'בכורות' על הדממה שהיה באותו זמן, ככתוב "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ". מסופר על איש עסקים שפנה לצדיק והתלונן על מצבו הכלכלי, וכי בעבר היו לו עסקים טובים, והשקעות חדשות שניסה לא צלחו. אמר לו הצדיק: כתוב: "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ", כדי להצליח בחיים, אין צורך בתחבולות, השתדל לדבר אמת, ולא שקר ומרמה, ותמיד להיות בבחינת 'כ-לב לשונו' כלומר הלשון והלב יהיו שווים. כך תצליח בכל עסקיך.
בפרשת 'וָאֵרָא' מסופר שפרעה מתעקש שלא לשחרר את עם ישראל ממצרים בגלל שפרעה הכביד את ליבו. בגוף האדם שלושה אברים ראשיים: מוח (שכל), לב (רגש) וכבד (כוח הביצוע). הסדר הוא שאדם מכלכל את צעדיו בתבונה – חושב ומגיע למסקנה שכלית, אחר כך הוא מפתח רגשות ואז עובר לשלב הביצוע. פרעה היה בדיוק הפוך. קודם היה 'כבד לב'. זאת אומרת שבתחילה תפס אצלו הכבד מקום, ורק אחר כך הלב. כלומר, הביצוע קדם למחשבה ולרגש, לכן הכל נבע מעקשנות ורוע הלב. מוסר ההשכל מכך, שהסדר הנכון לכל אחד הוא: קודם מוח, אחר כך הלב - הרגש, ולבסוף הביצוע.
במדרש מסופר על בת פרעה שראתה את התינוק (משה רבנו) בוכה על שפת היאור, הושיטה את ידה והוציאה אותו משפת יאור הנילוס, כפי שמסופר בתחילת פרשת 'שְׁמוֹת'. אומר על כך המגיד ממזריטש זצ"ל תלמידו של הבעל שם טוב זצ"ל, מייסד תנועת החסידות הכללית: "שלושה דברים צריך אדם ללמוד מילד קטן": א. הוא תמיד שמח. ב. לעולם אינו יושב בטל. ג. כשרוצה משהו – הוא פורץ בבכי עד שמשיגו.
בפרשת 'וַיְחִי' מסופר על פטירתה של רחל אימנו, ועל כך שבעלה יעקב אבינו קבר אותה בדרך אפרת - בית לחם. יעקב עשה זאת היות והוא צפה שבעתיד בני ישראל יעברו דרך בית לחם, לכן טמן יעקב את רחל על אם הדרך, בכדי שבני ישראל יתפללו על קברה בצרתם והיא תבקש רחמים עליהם, ככתוב: " כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע... רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ... מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". אמר רבי יוחנן: כל אדם שמתה אשתו הראשונה, כאילו חרב בית המקדש בימיו.
על המושג 'ערבות' אנו למדים מפרשת השבוע 'וַיִּגַּשׁ', כאשר ניגש יהודה אל יוסף כדי להציל את בנימין ומטיח בו דברים קשים, יהודה מסביר ליוסף, מדוע הוא מתמסר לעניין יותר מכל אחיו - "כי עבדך ערב את הנער". יהודה שכנע את אביו יעקב לשלוח איתם למצרים את בנימין בהטחה-"אנוכי אערבנו". זוהי בעצם הוראה לכל ההורים: להיות ערבים לחינוך ילדיהם, כפי שהם ערבים לכל דבר שמחייב אותם בענייני ממונות. רק חינוך לערכים, יבטיח את עתיד ילדינו. מאידך, מעבר לערבות של החזק כלפי החלש, יש בעם ישראל מעלה נפלאה בערבות שקיימת בין כל חלקי העם, כפי שקובעים חז"ל: "כל ישראל ערבין זה לזה". כאן המקום לציין את הרב חיים מאיר דרוקמן זצק"ל שהלך השבוע לבית עולמו, שהיה ערב לאלפים מתלמידיו אותם לימד לאהוב את ישראל, ואף זכה בין היתר בברכתו של הרבי מלובביץ' באחד מביקוריו אצלו.
כולנו מכירים את שיר הילדים: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". שיר זה מבטא את אחד מהמסרים העמוקים של חג חנוכה. ראשית, אם רצונך חושך לגרש, הרי שעליך לאחוז אור ואש, כפי שאמר הרבי מליובאוויטש: "חושך לא מגרשים במקלות, חושך מגרשים באור". שנית, גם אם כל אחד הוא אור קטן, הרי שגם מעט אור דוחה הרבה מחושך. כשאורות קטנים רבים מצטרפים זה לזה – ניצחון האור על החושך מובטח.
בשעה שיוסף תעה בדרכו לחפש את אחיו, על פי בקשת האבא יעקב אבינו, פנה אליו המלאך גבריאל, ושאלו את מי אתה מחפש. ענה לו יוסף: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". אדם צריך תמיד לחפש ולראות באחר את האח שבו, את הדמיון והקרבה ביניהם. הבעל שם טוב שמע דרשן שמייסר ומנבא לעם ישראל צרות, כעונש על מעשיהם הרעים. אמר לו הבעל שם טוב: במקום לקטרג על אחיך בני ישראל, מוטב שתשמיע ותעורר רחמים שישפיעו עליהם רוב שפע ופרנסה מלמעלה במקום דינים וגבורות.
בפרשת 'וישלח' מסופר על יעקב אבינו שלפני המפגש הדרמטי עם אחיו עשיו, הוא נערך למפגש וחוצה את האנשים שאיתו לשני מחנות. זאת בכדי שאם יכה עשיו מחנה אחד, יישאר המחנה האחר לפליטה. כשהתורה מספרת על כך, היא מציינת שיעקב פחד – "ויירא יעקב מאד ויצר לו". הפחד של יעקב נבע מעצם הפעולה שנקט – "ויחץ את העם". יעקב ידע שכל עוד בני ישראל מאוחדים ומלוכדים, עשיו הרשע אינו יכול לשלוח יד ולפגוע בהם, אך לאחר שכצעד טקטי נחלק ונחצה "העם אשר איתו" ואינם מאוחדים עוד, או אז יש ממה לחשוש ולפחד.
