לפעמים, למעשה אחד יכולה להיות השפעה דרמטית מאות שנים קדימה. אחת הדוגמאות המרתקות לכך היא הסיפור שמציינים היום: רצח גדליה בן אחיקם, שיצר אפקט פרפר משוגע. כתב - נתנאל אלינסון:
אָנוּ אוֹמְרִים בִּתְפִלּוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְגַם כַּאֲשֶׁר אָנוּ טוֹבְלִים אֶת הַתַּפּוּחַ בִּדְבַשׁ בִּסְעוּדַת לֵיל הַחַג: " יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה ". שָׁנָה טוֹבָה בִּלְבַד אֵינָהּ מַסְפִּיקָה, מִשּׁוּם שֶׁאֲפִלּוּ עַל דָּבָר רַע אָנוּ חַיָּבִים לוֹמַר: "גַּם זוֹ לְטוֹבָה". לָכֵן אָנוּ מְבַקְּשִׁים שֶׁתִּהְיֶה הַשָּׁנָה גַּם מְתוּקָה – שֶׁנָּחוּשׁ וְנַרְגִּישׁ שֶׁהִיא טוֹבָה בֶּאֱמֶת. מְתִיקוּת כָּזוֹ הַמְּסִירָה כָּל סָפֵק וְאִי וּוַדָּאוּת. שָׁנָה טוֹבָה, כְּתִיבָה וַחֲתִימָה טוֹבָה לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל!
שבת שלפני ראש השנה אנו קוראים את פרשות ניצבים -וילך. פרשת ניצבים נפתחת בפסוק: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.". בדרך כלל משה רבנו היה פונה קודם לנשיאים ואחר כך לכל בני ישראל, ואילו כאן קודם פנה משה לעם ישראל. ומדוע? זאת היות ולקראת יום הדין - ראש השנה ויום הדין לאל באי עולם, מתייצבים כולם, ללא הבדל מי חשוב יותר ומי פחות חשוב, דתיים ולא דתיים, בשמיים קיימים חשבונות אחרים לחלוטין, ומתייצבים לפני אלוקים, כולם שווים זה לזה, כל איש ישראל...
פָּרָשַׁת 'כִּי תָּבוֹא' נִקְרֵאת תָּמִיד בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל - הָאַחֲרוֹן בְּחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. בַּפָּרָשָׁה כָּתוּב: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ". אוֹמְרִים חָזָ"ל, מָתַי יָכוֹל אָדָם לִשְׂמֹחַ בְּכָל הַטּוֹב שֶׁבְּיָדוֹ? רַק כְּשֶׁהַטּוֹב בָּא לוֹ מִיַּד אֱלוֹקִים וְלֹא מִמַּתְּנַת בָּשָׂר וָדָם. לָכֵן אָמְרוּ חָזָ"ל: "קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף". לְלַמְּדֵנוּ, מָתַי קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם? רַק כְּשֶׁבָּאִים מִיְּדֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם, אֲבָל לֹא כְּשֶׁבָּאִים מִיְּדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
בפרשת "כי תצא" כתוב: "מוצא שפתיך תשמור ועשית". לא רק הכיס צריך לשמור על כספו של אדם – אלא גם לשונו. בטבעו של האדם, בהיותו בצרה, הוא לא מהסס לנדור נדרים ונדבות ולהבטיח לאנשים כל מיני הבטחות של צדקה, ולאחר שמתאושש האדם מצרתו הוא מתחרט ומצטער על הבטחותיו. לכן הזהירה התורה "מוצא שפתיך תשמור ועשית". שמור היטב את דבריך לפני שאתה מוציא מפיך, שכן יהיה עליך לקיים כל מה שיצא משפתיך בשעת הנדר.
בפרשה כתוב "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". לפעמים האדם ועץ הפרי הם במעמד שווה ולכן יש ללמוד גם מהעץ את אופן חיותו והתחדשותו. אומרים חז"ל: שלושה דברים קולם הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הבריות מרגישים. ואלו הם: א. היום ב. הגשמים ג. הנפש בעת שהיא יוצאת מהגוף. עוד כתוב, שבשעה שכורתים את עץ הנותן פירות, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע.
על מצוות הצדקה כתוב בפרשת השבוע ראה: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן ... לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". יש בני אדם שמצטערים לתת צדקה, אומרת התורה: "לא תאמץ את לבבך", אל תקשה את ליבך. ויש בני אדם שפותחים את ידם לתת צדקה, אך מתחרטים וסוגרים אותה ממש לפני הנתינה. לכן נאמר: "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". אך עם ישראל מצטיינים בכך שהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, כשידם פתוחה תמיד לעשות צדקה עם החלשים בחברה.
"כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". לכאורה המילה "לבדו" מיותרת, אלא הפירוש הוא: לא על ידי הלחם שהאדם אוכל לבדו ולא פורס - נותן לזולת – הוא חי, כלומר כאשר הוא משתף באכילתה גם את העניים – ממנה הוא ניזון וממנה הוא חי. אמרו חז"ל: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, כאשר נותנים לעניים, אלוקים מוריד שפע לאדם. שקולה צדקה כנגד כל המצוות.
בְּפָרָשַׁת 'וָאֶתְחַנַּן' אָנוּ שׁוּב קוֹרְאִים בְּפַעַם הַשְּׁנִיָּה אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁנִּתְּנוּ בְּהַר סִינַי. אֶחָד הַדִּבְּרוֹת הוּא: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ". כַּאֲשֶׁר הַהוֹרִים מַגִּיעִים לְגִיל זִקְנָה וְשֵׂיבָה, הֵם בְּוַדַּאי זְקוּקִים לְסַעַד וּלְעֵזֶר מִיַּלְדֵיהֶם. עַל כָּךְ יֶשְׁנָהּ הַבְטָחָה אֱלוֹקִית מְפֹרֶשֶׁת: כַּאֲשֶׁר מְכַבְּדִים אֶת הַהוֹרִים כָּרָאוּי, זוֹכִים לִבְרָכָה "יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ". כְּדַאי שֶׁנַּרְאֶה לִילָדֵינוּ דֻּגְמָא לְכִבּוּד הוֹרִים בִּמְסִירוּת.
תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. התענית הזאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש ומתאבלים בה על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב. האירועים שהתחוללו ביום זה גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף לגלות בת אלפיים שנה.
