בפרשת "כי תצא" כתוב: "מוצא שפתיך תשמור ועשית". לא רק הכיס צריך לשמור על כספו של אדם – אלא גם לשונו. בטבעו של האדם, בהיותו בצרה, הוא לא מהסס לנדור נדרים ונדבות ולהבטיח לאנשים כל מיני הבטחות של צדקה, ולאחר שמתאושש האדם מצרתו הוא מתחרט ומצטער על הבטחותיו. לכן הזהירה התורה "מוצא שפתיך תשמור ועשית". שמור היטב את דבריך לפני שאתה מוציא מפיך, שכן יהיה עליך לקיים כל מה שיצא משפתיך בשעת הנדר.
בפרשה כתוב "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". לפעמים האדם ועץ הפרי הם במעמד שווה ולכן יש ללמוד גם מהעץ את אופן חיותו והתחדשותו. אומרים חז"ל: שלושה דברים קולם הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הבריות מרגישים. ואלו הם: א. היום ב. הגשמים ג. הנפש בעת שהיא יוצאת מהגוף. עוד כתוב, שבשעה שכורתים את עץ הנותן פירות, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע.
על מצוות הצדקה כתוב בפרשת השבוע ראה: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן ... לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". יש בני אדם שמצטערים לתת צדקה, אומרת התורה: "לא תאמץ את לבבך", אל תקשה את ליבך. ויש בני אדם שפותחים את ידם לתת צדקה, אך מתחרטים וסוגרים אותה ממש לפני הנתינה. לכן נאמר: "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". אך עם ישראל מצטיינים בכך שהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, כשידם פתוחה תמיד לעשות צדקה עם החלשים בחברה.
"כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". לכאורה המילה "לבדו" מיותרת, אלא הפירוש הוא: לא על ידי הלחם שהאדם אוכל לבדו ולא פורס - נותן לזולת – הוא חי, כלומר כאשר הוא משתף באכילתה גם את העניים – ממנה הוא ניזון וממנה הוא חי. אמרו חז"ל: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, כאשר נותנים לעניים, אלוקים מוריד שפע לאדם. שקולה צדקה כנגד כל המצוות.
בְּפָרָשַׁת 'וָאֶתְחַנַּן' אָנוּ שׁוּב קוֹרְאִים בְּפַעַם הַשְּׁנִיָּה אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁנִּתְּנוּ בְּהַר סִינַי. אֶחָד הַדִּבְּרוֹת הוּא: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ". כַּאֲשֶׁר הַהוֹרִים מַגִּיעִים לְגִיל זִקְנָה וְשֵׂיבָה, הֵם בְּוַדַּאי זְקוּקִים לְסַעַד וּלְעֵזֶר מִיַּלְדֵיהֶם. עַל כָּךְ יֶשְׁנָהּ הַבְטָחָה אֱלוֹקִית מְפֹרֶשֶׁת: כַּאֲשֶׁר מְכַבְּדִים אֶת הַהוֹרִים כָּרָאוּי, זוֹכִים לִבְרָכָה "יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ". כְּדַאי שֶׁנַּרְאֶה לִילָדֵינוּ דֻּגְמָא לְכִבּוּד הוֹרִים בִּמְסִירוּת.
תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. התענית הזאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש ומתאבלים בה על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב. האירועים שהתחוללו ביום זה גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף לגלות בת אלפיים שנה.
ספר 'דְּבָרִים' הוא האחרון בחמישה חומשי תורה ונפתח בפסוק: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": א.ל.ה. ראשי תיבות של אבק לשון הרע. משה הזהיר את עם ישראל בעבירה החמורה. חז"ל אומרים שרוב נכשלים בגזל, מיעוט בגילוי עריות וכולם נכשלים באבק לשון הרע. השבת נקראת גם 'שבת חזון', משום שהיא השבת שלפני תשעה באב ובהפטרה אנו קוראים על נבואת חורבן בית המקדש. חז"ל אומרים שבשבת זו מראים לכל אחד בחזיון הנשמה את בית המקדש השלישי שיבנה בקרוב ממש.
פרשיות השבוע 'מַטּוֹת- מַסְעֵי' הן מחוברות. פרשת 'מסעי' חותמת את הספר הרביעי בתורה ספר 'במדבר', ונקראת תמיד בימי 'בין המצרים', הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, כדי לעודד את עם ישראל בתקופת האבלות על חורבן בית המקדש, היות ובפרשה מסופר על חלוקת ארץ ישראל לשבטי ישראל. להזכיר לנו שלאחר ימי החורבן והגלות יבואו ימים טובים לישראל, בהם ישכון עמנו בשלווה ובביטחון בארץ ישראל וכל שבט בנחלתו.
בפרשת "פִּינְחָס" כלולים כל מועדי וחגי ישראל, ונקראת "בימי בין המצרים" בשלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, תקופה שאנו אבלים על נפילת ירושלים בידי אויבים, ועל חורבן בית מקדשנו. ומדוע שמחת החגים הכתובים בפרשת פנחס קוראים בימים של אבל וצער לעם ישראל. מסביר רבי לוי יצחק מברדי'צב: היות וקיים חשש שבגלל האבל, ישקעו בעצבות וייאוש, והרוח הנושבת בפרשת פנחס עשויה להפיג את מרירותם של ימי "בין המצרים".
שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את יום י"ז בתמוז בעיקר מפני שביום זה הובקעה חומת ירושלים מספר שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים הנמשכים עד תשעה באב.
