שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את יום י"ז בתמוז בעיקר מפני שביום זה הובקעה חומת ירושלים מספר שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים הנמשכים עד תשעה באב.
בפרשת השבוע 'בָּלָק' כתוב: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו". מסבירים המפרשים: כאשר בלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל, הוא ראה שהפתחים באוהלים - בבתים שלהם לא מופנים זה כנגד זה בגלל הצניעות - שלא יראה אדם מה שנעשה בבית חבירו. על כך אמר בלעם הרשע: עם ישראל ראויים שֶׁתִּשְׁרֶה על כל אדם בישראל, ולכן הוא בלעם לא יכול היה לקללם.
בפרשת 'חֻקַּת' מסופר שכולם – הן הגברים והן הנשים ביכו את פטירתו של אהרון הכהן, זאת משום שהוא היה משכין שלום ואהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו. הלל הזקן אומר: שעלינו ללמוד ממידותיו הטובות של אהרון הכהן ולהיות "אוֹהֵב שָׁלוֹם ,וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". אומר הרבי הראשון לחסידות חב"ד: נכון לומר כל יום לפני תפילת שחרית "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". שכן 'אהבת ישראל', היא השער לכניסה אשר יכול האדם לבוא לפני אלוקים להתפלל ולבקש שיתקבלו בקשותיו.
פרשת השבוע קֹרַח פותחת בפסוק "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" ללמד אותנו על ייחוסו הגדול. אולם קנאתו למשה העבירה אותו על דעתו והוא פתח במסע המרדה והשמצה נגד משה. לא לחינם חז"ל אומרים: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם". אנו רואים שאפילו קרח שהיה חכם גדול ועשיר גדול, נפל באש המחלוקת וגרם רעה לעצמו ולכל עדתו. עלינו להתרחק מהמחלוקת עד הקצה האחרון ולשמוח בחלקנו, והעיקר לדעת, שלכל אחד יש את התפקיד והייעוד שלו בעולם.
מצוות 'ציצית' הכתובה בפרשת 'שְׁלַח' כתוב: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". מפרש רש"י: "הלב והעיניים מרגלים לגוף האדם, העין רואה והלב חומד". ומדוע מחייבים את הלב, הלא העין היא שחוטאת וגורמם שהלב יחטא? אמרו חז"ל: "שלושה דברים ברשותו של אדם – פה, ידים ורגליים, ושלושה אינם ברשותו – עיניים, אוזניים ואף". ולכן העיניים הן רשות המיוחדת למזיק, כי הן אינן ברשותו, לפיכך חייב הלב להיות שנכנס ברשותו של המזיק.
בפרשה השבוע כתוב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה." גם האדם הכי פשוט בעם ישראל יכול להגיע למדרגתה של מידת הענווה כפי שחונן בה משה רבינו. זאת אם רק נלמד מכל אדם את המידות הטובות. אף מהאנשים הפשוטים "אשר על פני האדמה", כלומר - עובדי האדמה הפשוטים והתמימים – שהם מחוננים במידת ענווה טבעית ואמיתית, גם מהם יש לנו מה ללמוד.
המעמד הגדול והמשמעותי בהיסטוריה התרחש בקבלת התורה בשנת 2448 לבריאת העולם. כשעם ישראל קבלו עליהם את התורה ואמרו: 'נעשה ונשמע'. קריאת עשרת הדיברות ביום חג השבועות בבית הכנסת מהווה כעין חזרה על המעמד ההיסטורי. מזלו של החודש 'תאומים', כדי לומר לנו שבלי אחדות ואחווה כאחים תאומים, אי אפשר לקיים את התורה. כידוע, ספר תורה שחסרה בו אות אחת – כל הספר פסול, כך כל יהודי נמשל לאות בתורה. עם ישראל לא שלם בלעדי הזולת. כולנו היינו שם וכולנו כלולים בספר תורה אחד, בדיוק כמו אז-באחדות ובאהבה.
חג השבועות מתואר בתורת הסוד ובזוהר הקדוש כיום הנישואין של אלוקים ועם ישראל • שנקבל את התורה בצורה פנימית שמטשטשת את ההבדלים, ולא בצורה חיצונית שמדגישה את ההבדלים. הרב יעקב גלויברמן כתב ופרסם את הטור לרגל חג השבועות באתר "ישראל היום".
ספר 'בְּמִדְבַּר' הוא הרביעי בחמישה חומשי תורה, נקראת בדרך כלל בשבת שלפני חג השבועות. חז"ל אומרים שכאשר בני ישראל באו למדבר סיני לקראת קבלת התורה בהר סיני, היו כולם מאוחדים ומלוכדים, ככתוב בלשון יחיד: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" – כאיש אחד בלב אחד. רק בזכות האחדות זכו ישראל למעמד הנשגב של קבלת התורה. לכן מן הראוי להרבות בעשיית שלום בין אדם לחבירו לפני חג מתן תורה, בדיוק כפי שנוהגים בכל שנה בימים הנוראים.
בפרשת 'בְּהַר -בְּחֻקֹּתַי' כתוב: " וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ". במרבית הפסוקים נוקטת התורה בלשון רבים, אולם כדי לתת עזרה לעניים, היא פונה אל האדם בלשון יחיד - "וכי ימוך אחיך", זאת היות כאשר העני פונה לבקש עזרה, העני נתקל בדרך כלל בהתחמקויות מצד הנותן. לכן אומרת התורה בלשון יחיד - עליך אישית מוטלת החובה לעזור לאח העני ולא לשלוח את העני לאנשים אחרים.
