פרשה 'תְּצַוֶּה' פותחת בפסוק: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אלוקים מצווה את משה רבנו לצוות את בני ישראל, ועל הדרך מלמדת אותנו דרך ארץ לכל אדם: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". בתחילה עליך להיות "ואתה" – להשתדל להיות בעצמך דוגמא לכולם, ורק אחר כך "תצווה את בני ישראל" – תוכל להורות ולהדריך אנשים אחרים.
לצורך הקמת המשכן – השתמשו במתכות כמו זהב, כסף ונחושת. מדוע גם את הנחושת גייסו להקמת המשכן? הרי מדובר במתכת פשוטה וזולה. אולם לא בכדי הדבר. הזהב הכסף והנחושת מייצגים רמות שונות בעם ישראל. בעוד שהזהב מייצג את ראשי העם, הצדיקים והחכמים, והנחושת מייצגת את פשוטי העם. אומר אלוקים, בית המקדש לא יהיה שלם, אלא רק כאשר יורכב הן מהזהב - האליטה, והן מהנחושת - פשוטי העם. כזה יהיה בית המקדש גם לעתיד לבוא, הוא יאחד את כל ישראל בתוכו-גדולים כקטנים.
בפרשת 'מִשְׁפָּטִים' כתוב אודות האיסור לקחת ולקבל שוחד במילים: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". על פי ההלכה, דיני ממונות אמורים לדון בפני שלושה דיינים. כלומר, שאם אחד מהדיינים לוקח שוחד, הרי שהוא מעוור ומסלף את שני הדיינים הצדיקים הנותרים. ומדוע מתחיל הפסוק במילים "כי השוחד" בלשון יחיד ומסיים "ויעוור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים" בלשון רבים? ללמדנו שאף אם אדם אחד לוקח שוחד, הוא מעוור ומסלף את דברי פקחים וצדיקים רבים.
בפרשה מתוארת פגישתם של משה רבנו וחותנו 'יִתְרוֹ' בפסוק: "וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם". מכאן אנו למדים שלעולם יקדים אדם שלום לחברו, אפילו לגוי בשוק. בתלמוד מסופר על רבי יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם, אפילו נכרי בשוק. עלינו לומר לכל אדם שלום עם חיוך ולכבד כל אדם שנברא בצלם. צילום תמונה: ויקיפדיה.
ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות, מפנה אותנו אל עולם הצומח, קיים דמיון בין העץ לאדם, העץ זקוק לשורשים, ובלי שורשים ייעקר ממקומו – האמונה היא השורש מכיוון שנותנת לאדם יציבות וחוסן בתקופות קשות. לעץ יש ענפים – הענפים הם המעשים הטובים של האדם, וכך נולד עוד ענף ועוד ענף. ולבסוף יצמחו עוד עצים, על האדם לזכור תמיד את הזולת להעניק ולתת את המיטב, הפירות שאתה מעניק היום יהפכו מחר לאילנות, ואת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.
בפרשת השבוע 'בְּשַׁלַּח' מסופר על יציאת עם ישראל ממצרים וקריעת ים סוף. בתלמוד נאמר: "קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף". כאשר בני ישראל היו על סף ייאוש אבדו עשתונותיהם, והם לא חשבו שהישועה תצמח להם לא על ידי מלחמה ולא מהיבשה – אלא דווקא מן הים. כך גם פרנסתו של האדם. לפעמים האדם עושה חישובים רבים לעסקיו השונים ואינו ראה בהם סימן ברכה, ולבסוף הוא מוצא את פרנסתו דווקא ממקום אחר אשר לא ציפה לו מעולם.
בפרשה מסופר על מכת 'בכורות' על הדממה שהיה באותו זמן, ככתוב "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ". מסופר על איש עסקים שפנה לצדיק והתלונן על מצבו הכלכלי, וכי בעבר היו לו עסקים טובים, והשקעות חדשות שניסה לא צלחו. אמר לו הצדיק: כתוב: "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ", כדי להצליח בחיים, אין צורך בתחבולות, השתדל לדבר אמת, ולא שקר ומרמה, ותמיד להיות בבחינת 'כ-לב לשונו' כלומר הלשון והלב יהיו שווים. כך תצליח בכל עסקיך.
בפרשת 'וָאֵרָא' מסופר שפרעה מתעקש שלא לשחרר את עם ישראל ממצרים בגלל שפרעה הכביד את ליבו. בגוף האדם שלושה אברים ראשיים: מוח (שכל), לב (רגש) וכבד (כוח הביצוע). הסדר הוא שאדם מכלכל את צעדיו בתבונה – חושב ומגיע למסקנה שכלית, אחר כך הוא מפתח רגשות ואז עובר לשלב הביצוע. פרעה היה בדיוק הפוך. קודם היה 'כבד לב'. זאת אומרת שבתחילה תפס אצלו הכבד מקום, ורק אחר כך הלב. כלומר, הביצוע קדם למחשבה ולרגש, לכן הכל נבע מעקשנות ורוע הלב. מוסר ההשכל מכך, שהסדר הנכון לכל אחד הוא: קודם מוח, אחר כך הלב - הרגש, ולבסוף הביצוע.
במדרש מסופר על בת פרעה שראתה את התינוק (משה רבנו) בוכה על שפת היאור, הושיטה את ידה והוציאה אותו משפת יאור הנילוס, כפי שמסופר בתחילת פרשת 'שְׁמוֹת'. אומר על כך המגיד ממזריטש זצ"ל תלמידו של הבעל שם טוב זצ"ל, מייסד תנועת החסידות הכללית: "שלושה דברים צריך אדם ללמוד מילד קטן": א. הוא תמיד שמח. ב. לעולם אינו יושב בטל. ג. כשרוצה משהו – הוא פורץ בבכי עד שמשיגו.
בפרשת 'וַיְחִי' מסופר על פטירתה של רחל אימנו, ועל כך שבעלה יעקב אבינו קבר אותה בדרך אפרת - בית לחם. יעקב עשה זאת היות והוא צפה שבעתיד בני ישראל יעברו דרך בית לחם, לכן טמן יעקב את רחל על אם הדרך, בכדי שבני ישראל יתפללו על קברה בצרתם והיא תבקש רחמים עליהם, ככתוב: " כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע... רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ... מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". אמר רבי יוחנן: כל אדם שמתה אשתו הראשונה, כאילו חרב בית המקדש בימיו.
