הרב יעקב גגלויברמן: "הערב (יום ד') נסב כולנו לשולחן הסדר, וזו הזדמנות לעצור ולהתבונן כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה בכל שנה מחדש, כאמרת חז"ל המפורסמת: "בכל דוד ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
ארבעה שמות לחג הפסח שבפתח; חג החירות, חג הפסח, חג המצות וחג האביב. כל סמל מסמל משהו ממהות החג. חג האביב מסמל את הלבלוב וההתחדשות של הטבע, הבריאה והאדם גם יחד. חג הפסח; נס יציאת מצרים כאשר אלוקים העניש את בכורי מצריים במכת בכורות ופסח על בתי ישראל. חג המצות - החג מופיע בשם הזה במקרא. משום שהמצה מסמלת שיעבוד גלויות דוחק. וכמובן זכר ללחם העוני שאכלו בני ישראל במצריים. חג החירות - משום לבסוף, למרות השעבוד הבקשה מצרים. יצא עם ישראל ממצריים.
פרשת 'ויקרא' נפתחת במילים "ויקרא אל משה וידבר אלוקים אליו". אמרו חז"ל: למה הקדים אלוקים קריאה לדיבור? אלא בכדי ללמד אותנו דרך ארץ. שלא יפנה אדם לחברו פתאום, אלא אם כן קוראו בשמו הפרטי תחילה ורק לאחר מכן נכנס איתו בדברים. אומר על כך רבי שמעון בר יוחאי, אחד הדברים שהקדוש ברוך הוא שונא: הנכנס פתאום לביתו או לבית חברו.
פרשות 'ויקהל - פקודי' חותמות את הספר השני בתורה- ספר 'שמות'. בפרשה בין היתר מוסר משה רבנו דו"ח כספי לעם ישראל, על ההוצאות המדוייקות של כל התרומות שנאספו לבניית המשכן. הנהגתו של משה היא דמות למופת עבור הגבאים, הגזברים וכל העוסקים בצרכי ציבור בהווה ובעתיד. גם אם אדם זוכה לאמון ופועל בניקיון כפיים, עליו ללמוד מוסר השכל ממשה רבנו, שלמרות מעמדו הרב, מסר דו"ח מפורט עד לפרטים הקטנים ביותר, זאת בכדי למנוע לזות שפתיים ורינונים.
בִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת 'כִּי-תִּשָּׂא', מְצַוֶּה אֱלֹקִים אֶת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לָקַחַת מִכָּל אָדָם מַטְבֵּעַ שֶׁל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל צְדָקָה כְּכֹפֶר נֶפֶשׁ-כַּפָּרָה לְנֶפֶשׁ מִפְּנֵי הָעֲווֹנוֹת. חָזָ"ל אוֹמְרִים שֶׁמֹּשֶׁה הִתְקַשָּׁה בַּשְּׁאֵלָה – כֵּיצַד מַטְבֵּעַ יָכוֹל לְכַפֵּר עַל הָאָדָם וּלְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ? אֱלֹקִים כִּתְשׁוּבָה הֶרְאָה לְמֹשֶׁה מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ – כְּשֶׁהָאֵשׁ מְסַמֶּלֶת אֶת הַנְּשָׁמָה. בְּכָךְ הֵבִין מֹשֶׁה שֶׁכַּאֲשֶׁר אָדָם נוֹתֵן אֲפִלּוּ מַטְבֵּעַ קָטָן, אֲבָל מִכָּל הַלֵּב וּבְהִתְלַהֲבוּת הוּא יָכוֹל לִקְנוֹת בְּכָךְ אֶת חַיָּיו. לֹא הַסְּכוּם מַכְרִיעַ, אֶלָּא הַלֵּב, הַהִתְלַהֲבוּת וְהַשִּׂמְחָה.
פרשה 'תְּצַוֶּה' פותחת בפסוק: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אלוקים מצווה את משה רבנו לצוות את בני ישראל, ועל הדרך מלמדת אותנו דרך ארץ לכל אדם: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". בתחילה עליך להיות "ואתה" – להשתדל להיות בעצמך דוגמא לכולם, ורק אחר כך "תצווה את בני ישראל" – תוכל להורות ולהדריך אנשים אחרים.
לצורך הקמת המשכן – השתמשו במתכות כמו זהב, כסף ונחושת. מדוע גם את הנחושת גייסו להקמת המשכן? הרי מדובר במתכת פשוטה וזולה. אולם לא בכדי הדבר. הזהב הכסף והנחושת מייצגים רמות שונות בעם ישראל. בעוד שהזהב מייצג את ראשי העם, הצדיקים והחכמים, והנחושת מייצגת את פשוטי העם. אומר אלוקים, בית המקדש לא יהיה שלם, אלא רק כאשר יורכב הן מהזהב - האליטה, והן מהנחושת - פשוטי העם. כזה יהיה בית המקדש גם לעתיד לבוא, הוא יאחד את כל ישראל בתוכו-גדולים כקטנים.
בפרשת 'מִשְׁפָּטִים' כתוב אודות האיסור לקחת ולקבל שוחד במילים: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". על פי ההלכה, דיני ממונות אמורים לדון בפני שלושה דיינים. כלומר, שאם אחד מהדיינים לוקח שוחד, הרי שהוא מעוור ומסלף את שני הדיינים הצדיקים הנותרים. ומדוע מתחיל הפסוק במילים "כי השוחד" בלשון יחיד ומסיים "ויעוור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים" בלשון רבים? ללמדנו שאף אם אדם אחד לוקח שוחד, הוא מעוור ומסלף את דברי פקחים וצדיקים רבים.
בפרשה מתוארת פגישתם של משה רבנו וחותנו 'יִתְרוֹ' בפסוק: "וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם". מכאן אנו למדים שלעולם יקדים אדם שלום לחברו, אפילו לגוי בשוק. בתלמוד מסופר על רבי יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם, אפילו נכרי בשוק. עלינו לומר לכל אדם שלום עם חיוך ולכבד כל אדם שנברא בצלם. צילום תמונה: ויקיפדיה.
ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות, מפנה אותנו אל עולם הצומח, קיים דמיון בין העץ לאדם, העץ זקוק לשורשים, ובלי שורשים ייעקר ממקומו – האמונה היא השורש מכיוון שנותנת לאדם יציבות וחוסן בתקופות קשות. לעץ יש ענפים – הענפים הם המעשים הטובים של האדם, וכך נולד עוד ענף ועוד ענף. ולבסוף יצמחו עוד עצים, על האדם לזכור תמיד את הזולת להעניק ולתת את המיטב, הפירות שאתה מעניק היום יהפכו מחר לאילנות, ואת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.
