אזנבור - הטור השבועי מאת עו"ד ונסה שגיא
השבוע צפיתי, יחד עם בעלי ואימי, בסרט על חייו של שארל אזנבור - זמר, מלחין ופזמונאי צרפתי ארמני אדיר. הקסם שהתרחש על המסך היה כזה, ששאב אותנו אל עולם קסום שלא ישוב עוד. עולם שבו למילים היו עומק, ללחנים היה מפתח מיוחד אל חביוני הלב, שזהו המקום העמוק ביותר בנפש ולחלומות היו תקווה גדולה מתמיד להתגשם.
פורסם בתאריך: מאת:
נכתב על ידי
עו"ד ונסה שגיא
• הכותבת הינה עו"ד, יו״ר ועדת משפט ותקשורת בלשכת עורכי הדין ובעלת התוכנית המשפטית המובילה ברשת ״הפרקליטות ועו״ד״.
שארל אזנבור היה איש בלתי נלאה באמונה בדרכו. גם כשכולם עמדו מולו, הוא פשוט הלך בדרך אחרת. כשלעגו לקולו, לאפו, למוצאו ולמראהו, הוא פשוט צחק בחזרה על החיים עצמם. איש שהדבר הגדול יותר משאפתנותו היה כישרונו.
הוא עמד בפרץ ולא שכח לקחת את משפחתו איתו, ערך המשפחה בתרבויות מסוימות הוא שורשי יותר, ציווי אלוקי כמעט. שום הצלחה איננה שלמה אם זה קורה ללא משפחתך לצידך. פעם אולי הבינו זאת יותר. הלוואי שנזכור שעם ישראל זו משפחה אחת גדולה, שקובץ מגלויות שונות, שחווה מלחמות רבות , אבל כמו שארל, הוא עם עקשן, מאמין, עם שחווה ליצנות על גבו ורגליים שנועדו להפילו בדרכו, עם שלא שוכח את העבר ומעריך את הקיים, וכמו שיריו הנצחיים של אזנבור, כך עם ישראל הוא עם הנצח…
כליזמרים
אחרי הפסקה של שנה הכליזמרים חזרו לעיר צפת. מדובר בפסטיבל כליזמר המתקיים מדי קיץ, מאז סוף שנות השמונים בעיר צפת ובמסגרתו מופיעים סולנים ולהקות המשמיעים מוזיקה יהודית מסורתית ומוסיקת נשמה בין-לאומית. הפסטיבל משלב אמנים בולטים מהמוסיקה הישראלית הרחבה, לצד אמנים ממוסיקת הכליזמר והנשמה היהודית ויחד הם יוצרים שילוב מיוחד וחוצה מגזרים לכל הקהלים.
מדובר במוסיקה עתיקת יומין, הפורטת על נימי הלב היהודי ומזכירה לו את בית אבא וגם את ימי הגלות.
נגינת הכליזמרים במזרח אירופה ליוותה את מרבית אירועי מחזור החיים בקהילות השונות ובכלל זה אירועי שמחה ואבל. כיום, מוזיקת הכליזמרים איננה נפוצה בחיי היום יום, אולם עדיין נוכחת ומנוגנת באירועים קהילתיים ובמגזרים ספציפים. ואולי התזמון של הפסטיבל, דווקא באלול, חודש בו כל יהודי חוזר ובודק את מעשיו, מתכנס פנימה לחשבון נפש מול בוראו, נזכר בבית אביו ואימו. אולי זה דווקא כלי הזמר של פעימות ליבנו .
קפה שחור
אני אדם של קפה שחור בבוקר. כפית מלאה של קפה, מים רותחים, כפית שטוחה של סוכר ולא לשכוח לחמם את הכוס קודם... שנים לא הבנתי איך ניתן לשתות את הקפה הבוצי הזה, חסר הצבעוניות ולהתענג עליו. אנשים שנהנים מקפה שחור תמיד נראו לי חסרי מעוף. מה עם קצת חלב לבן, או הל ריחני...? עם הזמן למדתי ליהנות מדרך הכנת הקפה, הערבוב של הקפה בפינג׳ן שעל הגז, ההתכנסות סביב מזיגת המשקה לכוסות שונות מכל כוס אחרת, הניחוח החזק באוויר ובעיקר - הבעת הפנים של השותים. נדמה תמיד היה שהם חווים רגע אחד קטן של שקט, רגע כזה של שלווה, שמכנס בתוכו הפסקה מהיום, כוח להמשיך אותו, וטעם מעודד של בית חם …
המבע שלהם גרם לי לרצות לחוש את כל אלו מלגימת משקה. בחיים יש קטלוגים לרוב. אתה איש של ביסלי או במבה, קולה או קינלי, קוטג׳׳ או גבינה לבנה, חרדל או מיונז, ימין או שמאל, דתי או חילוני, ספרדי או אשכנזי. זה כל כך מתיש בעיניי לחלק, להגדיר לציין את ההבדלים במקום את הדמיון ופעם הייתי אישה של שוקו חם...
היום אני אישה של קפה שחור. החלטתי לנסות אותו וזה קרה לא כי הרגשתי זרה וסולדת מהמשקה או ממי ששתה אותו, אלא להיפך, דווקא כי ראיתי במי ששתה איזה משהו קסום כזה, ענוג, שרציתי לחוות גם … ולפתע הצבע של הקפה נראה לי מוכר ואהוב, הריח חם ומזמין והטעם…טעם של הפסקה קטנה ממרוץ החיים. הכל עניין של נקודת מבט …
