בין מלחמה לשלום, בין הפסקת אש לרחפני נפץ, ישראל שוב מוצאת את עצמה באזור הדמדומים. חיילינו היקרים, האמיצים והאהובים, עמוק בתוך עזה ולבנון, אבל הידיים שלהם - כך לפחות אומרות השמועות - כבולות. לא מלחמה וגם לא רגיעה, רק מציאות בטעם "פרווה". לא חלב ולא בשר!
ימי העצמאות והזיכרון באזור ובמדינה כולה היו שונים מהרגיל. לא חגיגות גדולות ולא במות, אלא החלטה לדחות את האירועים למועד אחר, בתקווה לשקט ולסיום המלחמה. ראש העיר יאיר רביבו הודיע כי החגיגות לא בוטלו אלא נדחו, לאחר סקר בהשתתפות כ-3,000 תושבים שבו כ-90% תמכו בכך. המועד החלופי המסתמן הוא יום ירושלים, 14 במאי, ככל שהמצב יאפשר. העירייה נערכה מראש ברמה גבוהה ותנסה להביא את האמנים גם למועד החדש.
בשנים האחרונות נדמה למקס ולמוריס שהחגים שלנו הפכו לרצף של הזדמנויות שלא מומשו. הקורונה מנעה התכנסויות, טבח שבעה באוקטובר הותיר את כולנו פצועים בנפש, וכעת גם המערכה מול איראן שיבשה את שמחת החגים - פורים ופסח.
מקס ומוריס מלחמת "שאגת הארי" - ראשי הרשויות באזור מגלים מנהיגות וחוסן בימים מאתגרים! הסקופ הגדול בתולדות "מקס ומוריס": יש רגעים שבהם אפילו מקס ומוריס, שני החטיארים, שכבר גילו כמה סקופים בחייהם, עפים על עצמם...
יש חוקים שלעולם לא משתנים. מקס ומוריס נזכרים שכמעט בכל חג חנוכה מכבי ת"א מתמודדת מול קבוצה יוונית ביורוליג, ובפורים כמעט תמיד יורד גשם. השנה נדמה שמישהו שם למעלה החליט לגוון, וסידר לנו דווקא בפורים מלחמה נגד הפרסים. תעתועי הגורל שמצליחים להפתיע אפילו את מקס ומוריס הוותיקים.
"אחרי החגים יתחדש הכול. יתחדשו וישובו ימי החול האוויר, העפר, המטר והאש, גם אתה, גם אתה, תתחדש" - כתבה יפה נעמי שמר. אז עכשיו - אחרי החגים, וב"ה שזכינו לשמוח השנה בחגינו כמצווה - "ושמחת בחגך והיית אך שמח". בערב החג, הלב התמלא שמחה לראות את החטופים השבים למשפחותיהם מן התופת, בדיוק לאחר שנתיים. עוד נס שזכינו לראות בשנתיים התנ"כיות שאנו עוברים. השבוע חגגנו גם את ראש חודש חשוון, אז נאחל לכל קוראינו: חודש טוב ומבורך!
699 ימים עברו מאז שמחת תורה ההיא, ומחר, שבת, ימלאו 100 שבועות לטבח הנורא שקרע את הלב של כולנו. הזמן ממשיך לנוע, אבל הלב של עם שלם תקוע. השבוע שבו ילדי ישראל לבית הספר - בפעם השנייה מאז האסון. ילדי כיתה א' כבר עולים לכיתה ג'. החיטה כבר צמחה שוב. ושוב. אבל הם עדיין שם, בגיהינום של עזה, בלי אור יום, בלי אוכל, בלי תקווה. תינוקות אוקטובר 2023 כבר הולכים, מדברים ושרים, והם עדיין שם. אסורר להישאר אדישים. צריך לעצור הכול ולהחזיר אותם הביתה, עכשיו. נישא תפילה שכולם ישובו בפעימה אחת - החיים לשיקום, החללים לקבר בישראל, עוד לפני יום השנה השני. כפי שאמר שורד השבי אלי שרעבי: זה לא ימין או שמאל - זה ישר!
686 ימים חלפו מאז אותה שבת נוראה של שמחת תורה. מאז, הזמן ממשיך לנוע, אבל הלב של עם שלם תקוע. חייבים לעצור הכול ולהחזיר אותם הביתה, עכשיו. כי אם לא נעשה זאת, לא רק הם יאבדו חלילה, גם אנחנו נאבד משהו מעצמנו. משהו עמוק, מהותי, שלא נוכל להשיב. תינוקות אוקטובר 2023 כבר הולכים, מדברים, שרים. והם עדיין שם. בגיהינום של עזה. בלי אור יום. בלי אוכל. בלי תקווה. נישא תפילה שכולם ישובו, בפעימה אחת. החיים לשיקום, החללים לקבר בישראל. סיכם זאת יפה שורד השבי, אלי שרעבי: "זה לא ימין או שמאל, זה ישר!"
671 ימים חלפו מאז אותה שבת נוראה של שמחת תורה. מאז, הזמן ממשיך לנוע, אבל הלב של עם שלם תקוע. השבוע שוב נקרע הלב, הפעם למראה הסרטונים שפרסם ארגון הטרור הארור, שבהם נראים אור ברסלבסקי ואביתר דוד החטופים במצב גופני קשה, עור ועצמות, גוססים למוות כמו מוזלמנים בשואה. מחריד במיוחד היה לראות את אביתר, שאולץ לחפור לעצמו קבר. אכזריות בלתי נתפשת. סרטונים שטלטלו את המדינה כולה.
650 ימים חלפו מאז אותה שבת של שמחת תורה, שבה נקרע השקט ונשבר הלב. תלמידי ביה"ס כבר יצאו בפעם השנייה לחופש הגדול, החיטה צומחת שוב. ושוב. אבל חלק מהלב עודנו כבול במנהרות של עזה. תינוקות אוקטובר 2023 כבר הולכים, צוחקים ומדברים, והחטופים עדיין שם. עם מים דלוחים, בלי אור יום, בלי אוכל ראוי ובלי תקווה. כמעט שנתיים. אבל עם ישראל לא שוכח ולא מוותר. נישא תפילה, שהחטופים ישובו כולם, בפעימה אחת. החיים לשיקום והחלמה, והחללים לקבר בישראל. עוד לפני כניסת חודש אב. אמן!
