למרות שיש לי ארבעה תארים, את כל הביזנס למדתי בחנות הירקות של אבא מגיל 6. הייתי מסיים בית ספר, עושה שיעורים, והולך ברגל מקריית שלום, שם גרנו, לחנות ביפו. הייתי מוכר, עושה חשבונות, וגם מנקה. שם למדתי הכול: גם לנהל מו"מ, גם לבדוק חלופות, וגם לשכנע לקנות יותר ביוקר. בסוף, לא משנה מה אתה מוכר, החוכמה היא לנהל מו"מ טוב. זה לא משנה אם זה ירקות, פירות או מגרש. יכול להיות שאם לא הייתי חווה את זה בגיל צעיר, לא הייתי עוסק בנדל"ן.

זה היה בערך בשנת 2000, כשהייתי מרצה צעיר ב-MIT. סיימתי הרצאה בפני חברי הסגל והסטודנטים ב-Media Lab, ומיד אחריה ראש המעבדה פרופ' ניקולס נגרופונטה ביקש שאגיע למשרד שלו. דיברנו ארוכות על המחקר שלי, והיו לו הרבה שאלות.
הצג עוד

העובדת הסוציאלית הוותיקה גינה גולדשטיין בכלל הגיעה לביתנו כדי לכתוב חוות דעת בתביעה שהגשנו נגד המדינה בגין הרשלנות הרפואית שהפכה את בן זוגי לנכה סיעודי. תפקידה היה להעריך אילו צרכים יהיו לנו כמשפחה ולו כפרט בהמשך חיינו. על הנייר המשמעות שלה בחיי הייתה אמורה להיות אפרורית למדי.
הצג עוד

עמוס עוז היה חבר שלי הרבה לפני שהכרתי אותו ב"חיים האמיתיים". מהרגע שבו שלח עמוס ב"סיפור על אהבה וחושך" יד מנחמת ליתום בן השתים–עשרה שלעולם אהיה (בדיוק כמוהו) ומרח משחה מרגיעה על פצע מותו המוקדם מדי של אבי דניאל ז"ל, הוא היה לי חבר אמת.
הצג עוד

שני אנשים השפיעו על חיי: הרב אברהם קאפ, יו"ר ארגון עזרת אחים, שבתקופת הקורונה היה חלק מהחמ"ל העירוני בבית שמש; וחוי ארנפלד, שמקדמת תעסוקה והכשרות מקצועיות לנשים. כל אחד מהם עוסק בתחום אחר והמשותף להם הוא עשייה בלי דיבורים. גם חוי וגם הרב קאפ מחזקים את המסר שהתנהגות נכונה מקדמת רעיון ואין צורך להרחיב בשיח עליו. הם מחוללי שינוי לא רק בחברה החרדית, והם עבורי דוגמה לכך ששינוי גדול מתחיל בהתנהגות פרטנית.

עד היום אני שמח שהזמנתי את עצמי לבת המצווה של הבת של דני טוקטלי - כדי לעשות לו פיץ' על טאבולה. שאלתי את עצמי מתי מציקים למישהו שחוגג בת מצווה לבת שלו, והחלטתי לפנות אליו בעשר בלילה. אני לא בטוח למה עשר, כמו שהוא לא היה בטוח מי אני ומה בדיוק אני עושה שם.
הצג עוד

כשבעלי נפטר בפתאומיות ב-2003, הפכתי ביום אחד למנהלת מפעל טחינה, אחרי 25 שנה כמורה בבית ספר, בלי שום רקע או ניסיון בעולם העסקים. זו הייתה שנה קשה עבור המשק הישראלי ובמיוחד עבור עסק קטן עם לא מעט חובות.
הצג עוד

כעתודאי התגייסתי לצבא בגיל 25. הייתי בגדודים, אחר כך רופא חטיבתי ואז מוניתי לעוזר ראש מדור אפידמיולוגיה בענף הבריאות. ד"ר בועז לב היה אז סגן קרפ"ר. כשראש המדור שלי עזבה, אף שלא היו לי הכישורים או הרקע, הוא מינה אותי במקומה. הוא התרשם ממני לטובה, ואני נכנסתי לעניינים מהר מאוד. ד"ר לב נתן לי את ההזדמנות הראשונה, הוא הימר עליי. שם התחילה הקריירה שלי בבריאות הציבור. 

כולם מכירים אותי זוהרת, שלמה, לוחמת חזקה. אבל לא תמיד הייתי כך. היו לי תחנות לא פשוטות ולעיתים הרגשתי קורבן של החברה. הנס הכי גדול שקרה לי הוא המטפלת השמאנית שלי. לפני שמונה שנים פגשתי אותה, והיא הפכה אותי לאדם שמגשים את עצמו, אוהב את עצמו באמת, לאישה שמסוגלת לנהל קריירה. היא שינתה את חיי.

מי ששינתה את חיי היא הבמאית רנה ירושלמי. הגעתי אליה מיד בתום לימודי המשחק שלי לצורך אודישן לתפקיד "המלט". ידעתי את רוב המחזה בעל פה, וזה מאוד הרשים אותה, אבל חוויתי ניתוק גדול בתפיסה בינו לבין הגוף.
הצג עוד

נפגשנו באקראי באחד השיעורים המשמימים בתיכון. דיברנו על חלומות והגשמתם, עברנו מאחד לשני, התענגנו על הדמיון. לא היה לי ספק מה אגיד כשיגיע תורי, כי בתוכי ידעתי מאז ומעולם מה יעודי ומהם חלומותיי. רופאה, עניתי בקול בוטח, אני אהיה רופאה.
הצג עוד

אבא שלי רצה שאהיה רופא שיניים. חבר טוב של המשפחה היה יו"ר איגוד רופאי השיניים באירופה, אז הוא רצה שאלך, כמוהו, במסלול נחמד, יוקרתי, שמרוויחים בו יפה. זה היה הייעוד שלי מילדות - להיות רופא שיניים. לכן למדתי ביולוגיה בתיכון, פיקדתי כקצין על קורס חובשים, ותכננתי עתיד בורגני עם אישה ושלושה ילדים, חלום אשכנזי לבן. לקראת השחרור נרשמתי ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ועברתי תהליכי קליטה בקיבוץ שדה בוקר.
הצג עוד

הרגע שבו שמעתי לראשונה את המילים של הלימוד בקולה הצלול של מורתי ימימה אביטל זצ"ל, היה רגע של מפנה בחיי. ימימה זכתה להוריד לעולם תורת חסידות המתאימה לדור הזה. לימוד המאפשר לכל נפש יהודית באשר היא להכיר ולהתקרב למעיין הטוב הנמצא בתוכה. הלימוד אִפשר לי להכיר בסדר הנכון הנמצא, ובכל זאת נסתר מאיתנו. לימוד שמאפשר התפתחות שנמשכת גם היום.

סבתא שלי רבקה שפר ז"ל נולדה ב-1906, ובגיל 19 הלכה ללמוד רוקחות. שם פגשה את סבי שלמד איתה. מהיום שמלאו לי תשע היו לוקחים אותי בחופשות מירושלים באוטובוס כדי לעבוד בבית המרקחת של סבא וסבתא - בית מרקחת מלצ'ט ברחוב שנקין בתל אביב.
הצג עוד

שני המשקיעים הראשונים במלאנוקס, פייר למונד מקרן סקויה וארווין פדרמן מ-USVP, היו המנטורים שלי שנים רבות. הם כיהנו בדירקטוריון ועזרו לי להוביל את החברה ולהפוך אותה לגדולה ומצליחה. אחת העצות שלהם הייתה לא לדאוג בגלל דברים שבכל מקרה אין לי יכולת להשפיע עליהם. בזכות שניהם עשיתי פחות טעויות כמנהל.

השופט אהרן ברק שינה את מסלול חיי. בגיל 13 הגשתי עם הוריי בג"ץ נגד מועצת מכבים־רעות, כדי שבית הספר שבו למדתי יהיה מונגש. זה היה כבר אחרי פנייה לעיתונאים, ל"כלבוטק", ל"ערב חדש", וניסיונות פשרה יצירתיים. לא הסכמנו לשום פתרון חוץ מהנגשה כוללת, שתיתן לי את האפשרות להשתתף פיזית בכל השיעורים עם הכיתה, ולא לקבל שיעור פרטי בנפרד ממורה בקומת הקרקע.
הצג עוד

אף פעם לא חלמתי להיות אמא, הרחם שלי לא צעק כשראה תינוקות ברחוב. הגעתי לאמהות מהפחד שיבוא יום ואתחרט. זו גם הסיבה שהעניין הגנטי לא היה חשוב לי והחלטתי לאמץ. רציתי לשנות גורל של ילד שכבר הגיע לעולם. שבועיים אחרי שאריאל היה אצלי, אמא שלי שאלה אותי: זה עונה על הציפיות שלך? באמת שלא היו לי ציפיות.
הצג עוד

נולדתי בכפר קפקנייאר במחוז ווסט־פוקוט בקניה. כילדה הייתי כמו כל הילדים, אהבתי לרוץ בשביל הכיף. בתיכון החלום שלי היה להיות מורה בבית ספר, כי החינוך היה חשוב לי. כשהגעתי לישראל, ב-2008, חשבתי שאוכל להמשיך ללמוד כאן באוניברסיטה או במכללה. אבל זה היה יקר, לא קל, ורוב הלימודים האקדמיים כאן נערכים בעברית.
הצג עוד

האדם ששינה את מסלול חיי הוא פרופ’ אהרן אנקר מאוניברסיטת בר אילן. כשהשתחררתי מהצבא בגיל 20 רציתי להירשם ללימודים והתלבטתי בין משפטים למוזיקה. מאוד אהבתי לנגן, וראיתי עצמי בתוך העולם הזה, אבל נודע לי שיש פקולטה חדשה למשפטים בבר אילן ואחרי מחשבות לבסוף החלטתי ללכת על זה. לא נהניתי בכלל ובסוף השנה הראשונה היה ברור לי שאני חוזרת למוזיקה.
הצג עוד

מכל מנהל לקחתי משהו שתרם להתפתחות שלי. אך תודה מיוחדת אני חייבת לריצ'י הנטר, שהחליט להפקיד בידיי את התפקיד הנוכחי אף שלא היה לי כלל ניסיון כמנכ"לית. על סמך האינטואיציות שלו הוא החליט להפקיד בידיי את הניהול של הרשת. ריצ'י, היו"ר, האמין בי ונתן לי הזדמנות להוביל חברה מרתקת, כולל הנפקה, שהפכה אותה לציבורית, ולמעשה אפשר לי לעשות את הקפיצה בקריירה שכה ייחלתי לה.

מפגשים רבים, אקראיים יותר ואקראיים פחות, תרמו תרומה מכרעת למסע שלי.
טירן דגן היה מהראשונים בארץ שהיה לו BBS (ה"אינטרנט" של לפני עידן האינטרנט), וב–1984, כשהייתי בן 7, מכר להוריי בזול את המחשב הראשון שלי, קומודור 64, ועזר לי בצעדים הראשונים של עולם התכנות.
הצג עוד

שנת 1995, אני תלמיד בכיתה ה' בתלמוד תורה שארית ישראל בפתח תקווה, תלמיד מהסוג שמאתגר את המערכות.
הצג עוד