ט"ו באב - חג האהבה
ט"ו באב מכונה בפי העולם 'חג האהבה', ולמעשה יש בזה אמת ומקור ביהדות, בעצם זה היום שהיו בחורי ישראל בוחרים להם כלה.
פורסם בתאריך:
כתוב במשנה במסכת תענית שבאותו היום [וכן היה ביום הכיפורים], היו בנות ישראל ובנות ירושלים יוצאות ועושות מחולות, כולן לבושות בגדי לבן [כי זה מה שהיה הבגד הכי פשוט דאז, בגד צבעוני היה רק לעשירות], בכדי שכולן יהיו שוות, והזקנות המלוות אותן היו ממליצות על מעלותיהן, על היפות שבהן 'אין אשה אלא ליופי', על המיוחסות שבהן 'אין אשה אלא לבנים' שהבנים נמשכים אחרי האם, על העשירות שבהן 'תנו עיניכם בבעלי ממון' שהעיקר הוא הממון, ואלו שאין בהן לא זה ולא זה אומרות עליהן שהעיקר הוא שישאום לשם שמיים.
כל מי שאין לו אשה נפנה לשם ובוחר לו אשה.
בתלמוד הבבלי מונים חז"ל שישה אירועים שהתרחשו בתאריך הזה:
- יום שכלו בו מתי מדבר – על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב, וכעונש, בכל שנה בני ישראל במדבר היו חופרים לעצמם קברים בתשעה באב ומחכים בתוכם למותם; חלק מהגברים היו מתים, והשאר ידעו שקבלו עוד שנה לחיות. בשנת הארבעים במדבר אף אחד לא מת בקברו ועל כן הם המשיכו להיכנס לקברים בלילות שלאחר מכן מתוך מחשבה שאולי טעו בחשבון התאריך המבוסס בין היתר על מראה הירח. משהגיע ט"ו באב, ליל הירח המלא הזורח לאורכו של הלילה כולו מתחילתו, הבינו שהעונש תם וחגגו את סיומו. ביום זה חזר "הדיבור" אל משה – כלומר הנבואה (היא דבר ה'), שפסקה מאז חטא המרגלים בשנה השנית לשהותם במדבר, חזרה אל משה עתה בשנה ה-40, וזה היה סימן לסיום גזירת נדודי דור המדבר ופתיחת תקופת דור באי הארץ.
- יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (התרת נישואים בין השבטים) – בעקבות פרשת בנות צלפחד ובקשת בני שבט מנשה נקבע שבת שיורשת נחלה (לא כל בת, רק בת יורשת כגון שאין לה אחים בנים) תתחתן רק עם חתן משבטה כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר. כנראה שמצב זה יצר נורמה לפיה נמנעו השבטים מלהתחתן אלה באלה גם במקרים של בת שלא ירשה נחלה. דבר זה יחד עם סיבות אחרות היו ביטוי של בידול ומתח בין השבטים עם התבססות בני ישראל בארץ, התייצבות השבטים בגבולותיהם ועיצוב צביונם, נתבטלה תקנה זו ולא נמנעו יותר בני השבטים השונים להתחתן אלה באלה, מכיוון שתקנה זו הייתה רק לדור הקודם כמו שדורשת הגמרא "'זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד' דבר זה לא יהיה נהוג אלא בדור זה".
- יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל (הותר להתחתן עם שבט בנימין) – לאחר מלחמת האחים שהייתה בעקבות פרשת פילגש בגבעה, נשבע העם שלא ייתנו לבני בנימין נשים מישראל, ולאחר מכן הצטערו על ששבט בנימין עומד להיכחד, ועל כן הציעו שצעירי בנימין הרווקים שנותרו בחיים יגיעו אל כרמי שילֹה בחג שהיה נהוג שם "מימים ימימה", ויחטפו בנות זוג מבין המחוללות שם.
- יום שפסקו לכרות עצים למערכה - היום בו סיימו את כריתת העצים לבית המקדש עבור המערכה שעל מזבח העולה בכל שנה, שכן מאותו היום ואילך יורד כוחה של החמה באופן שכבר ניכרת לחות בעצים הגורמת לחשש שיהיו בהם תולעים הפוסלות אותם למזבח. מספר הסברים ניתנו לשמחה על דבר זה: ה בבא בתרא כותב שהשמחה היא על השלמת המצווה, כפי שחוגגים בסיום לימוד מסכת בגמרא וכדומה. רבנו גרשום מאור הגולה כותב שהשמחה היא על כך שאין צורך לעבוד בכריתת עצים וניתן להקדיש יותר זמן ללימוד תורה. היו גם שכתבו שהשמחה היא על שהעצים לא ייכרתו.
- יום שביטל הושע בן אלה את הפרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים לירושלים (פרוסדאות, או פרדסיות = שומרי הגבול) – מלך ישראל ירבעם בן נבט, שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת, חשש מהתערערות שלטונו וקבע שומרי גבול שאסרו על בני ממלכת ישראל לעלות לרגל לירושלים שבממלכת יהודה. חוק זה נשמר במשך דורות בממלכת ישראל, עד שהמלך הושע בן אלה ביטל זאת והכריז כי כל הרוצה לעלות לירושלים – יעלה. בכך התאפשר לבני ממלכת ישראל לחגוג את שלושת הרגלים בירושלים יחד עם בני ממלכת יהודה, וזאת לראשונה מאז פיצול הממלכה המאוחדת.
- יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה – קבורת הרוגי ביתר, הם הרוגי מרד בר כוכבא, אשר במשך זמן רב לא היה אפשר להביאם לקבורה. חז"ל גם מציינים שהיה בכך נס: על אף הזמן הרב שעבר מאז מיתתם, גופותיהם לא הסריחו. הברכה הרביעית בברכת המזון, ברכת "הטוב והמטיב", תוקנה בעקבות מאורע זה.
הגמרא גם מביאה את דברי רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל - הערוך מפרש ש"יום תבר מגל" הוא "יום שבר הקרדום" – המתייחס לחגיגת הפסקת כריתת העצים למערכה וכן מפרש בגמרא תענית. על פירוש זה הקשו שאין לזה קשר למגל, אלא למכוש או גרזן בו חוטבים עצים. על כך היו שענו שהמגל הוא רק סמל לכל דבר המשמש ל"קצירת דבר". הסבר שונה ניתן על ידי יעקב בריל הטוען שיום תבר מגל הוא יום חגיגת סיום הקציר, שהיה לדבריו חג חקלאי קדום.
הגמרא גם מציינת את ט"ו באב כיום שממנו והלאה הלילות מתארכים ויש אפשרות להגביר בהם לימוד תורה ועל כך השמחה
