מתוך "זהבי עצבני" -
מאזין תושב לוד: "הפוליטיקאים גורמים לי להרגיש כמו זבל שחי בפח אשפה!"

המאזין שרגא פישל לא מבין למה בחרו בערוץ 10 לשדר כתבה לא מחמיאה על לוד, וזועם על כל מיני פוליטיקאים שרוצים לקדם את הקריירה שלהם על חשבון יחסי הציבור הגרועים שיש לעיר. מתוך  התכנית "זהבי עצבני" בערוץ "רדיו ללא הפסקה". (4/8/2013)

האזינו:

http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FLGIML&c41t4nzVQ=EM


- "הרי אנחנו התושבים הכי סתומים שיש במדינה הזאת..."
(ציטוט מפי מזל שרביט, תושבת לוד)
פרשנות על הכתבה המבזה ב"חדשות שישי" - ערוץ 10

הקליקו על הלינק, לצפייה בכתבה:
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=995770
 
מאת: מערכת אזורינט

בשנת 1968, טבע חלוץ אומנות הפופ-ארט האמריקאי, אנדי וורהול, את הביטוי "15 דקות תהילה", כאשר אמר: "בעתיד, כל אדם יזכה לפרסום עולמי של 15 דקות". בשנת 1979 קבע: "תחזיתי התגשמה".
למזל שרביט מלוד, ניתנו 15 דקות התהילה האלה בשבוע שעבר, ומה היא בחרה לומר בהם, בשפתה הציורית, "המיוחדת"? - "אנחנו התושבים הכי סתומים במדינה".
נדמה, שאם צוות ערוץ 10 היה עושה כמה "רונדלים" ברחבי הגלובוס, לא היה מוצא עוד אדם, המנצל את השניות הספורות בהן זכה להתפרסם ולהוכיח את חוכמתו, מעיד על עצמו שהוא הכי סתום שיש.
אבל זה כנראה המזל שלנו בלוד: דווקא מתוכנו, התושבים, הסובלים כל כך מאמירות כה מכלילות, כה סטריאוטיפיות, כה טיפשיות, יוצאת אחת שמתבטאת בצורה כה אומללה, ושתחקירני ערוץ 10, רודפי הרפש והרייטינג, יפלו דווקא עליה.
אלה, כמוצאי שלל-רב, מיהרו כמובן, להשתמש בדברי הגברת שרביט כ"מסגרת" לשחור בעיניים שבישלו לנו לכבוד שבת. כלומר: פתחו איתה את הכתבה, כשהיא מגדירה את כל הלודאים, כ"הכי סתומים בארץ", וסיימו איתה, כשהיא סותמת את הגולל על עתידה של העיר, ומצהירה כי "ללוד אין תקנה".

מפיקה בערוץ 10 קראה את הכתבה המרתקת שנכתבה בשבוע שעבר על אביב וסרמן במוסף "סופשבוע" ב"מעריב", והחליטה ששווה לעשות אייטם ב"חדשות שישי", על הבחירות בלוד. שלחו את אלון בן דוד, פרשן צבאי, שהבנתו בנושאים מוניציפאליים מוגבלת, בלשון המעטה, אשר בא עם הצוות שלו, לחפש דם. קריא: ללכלך, להשחיר ולהכפיש.
דומה, שהדיון בנושא הכתבות המבחילות הללו מוצה בעבר. כבר נכתבו אלפי מילים, והיו אין-ספור ויכוחים, שדנו בשאלה, האם הן עושות שירות טוב לעיר, או שמא "שירות דוב".
התומכים טוענים, שממילא לוד נמצאת בנקודת שפל שאין נמוכה ממנה, ולכן המצב כבר לא יכול להיות יותר גרוע. משמע: לא ייגרם נזק גדול מעוד כתבה שלילית אחת. מאידך, לדעתם, הטראומה שבזריקת הרפש והבוץ, בפריים-טיים, מול פני האומה, ולעיניהם של פקידי שלטון היכולים להושיע, עשויה להוביל ל"מפץ" החיובי, אשר לו כולנו מצפים, בכיליון עיניים.
לעומתם, השוללים טוענים, שבכל פעם שהעיר מצליחה להתרומם מעט, ומחירי הדירות עולים קימעה, בא איזה כתב צפוני מדושן, עושה עלינו סיבוב קצר, משמיץ ומשחיר, ובאיבחת מצלמה, מחזיר אותנו לנקודת השפל הנמוכה ביותר.
ממש כמו סיזיפוס, שהוענש בעבודת פרך חסרת-תכלית ע"י האלים, לסחוב על גבו סלע כבד עד לקצה ההר, ובכל פעם שהגיע עד למעלה, וחשב לעצמו שהמשימה הושלמה, היה עליו לשוב ולגלגל את הסלע לתחתית ההר, ולהרימו מחדש...

חשבנו לתומנו, שלצד הצגת ההזנחה בשכונות הערביות, ישתתפו איתנו בשמחתנו, על כך שלאחר שבמשך למעלה מעשור הופלנו לרעה ע"י משרד הפנים, אנו שוב מצטרפים לחגיגה הדמוקרטית.
סברנו, שלצד המהמורות בכבישים, יציגו את כפר הסטודנטים, את הקניון, את בית המשפט ואת בית העירייה ההולך ומקבל צורה חדשה. שידברו על האור שבקצה המנהרה. על התקווה.
האמנו, שלצד מאורות הפשע והסמים, יראיינו את שלושת המועמדים המובילים, ויתנו לכל אחד מהם זמן סביר, כדי לפרוש את מצעו, בצורה אינטליגנטית, ולא מתלהמת. שלכל הפחות, יציגו בפני המדינה כמה מהבנות והבנים המוצלחים שהוציאה העיר הזו. שחקנים, שדרנים, סופרים, זמרים ואנשי תרבות מהשורה הראשונה.
חשבנו, ציפינו, קיווינו, אך שוב נחלנו אכזבה ומפח-נפש: נאדה, גורנישט, וואלה-אישי, כלום!
כנראה שזה מה שניתן להוציא מעיתונאי ששווה גרוש וחצי: ביוב, לכלוך, סמים וסכסוכים רוויי-דם במגזר הערבי. במה הסכסוכים הללו קשורים לבחירות, אתם שואלים בוודאי. ובכן, אלון בן דוד בטח חשב: אם כבר הטרחנו את עצמנו עד לוד, אז "על הדרך" נסקר גם את הזוועה הזאת. נביא לפטרוננו, יוסי מימן, שתי כתבות במחיר אחת. על חשבון הלודאים. בלאו הכי הם סתומים, אז למי איכפת...
ואכן, מי שלא טורח באמצע השבוע, אוכל אותה בערב שבת: קיבלנו את כל החבילה לפנים, בעשר דקות מרוכזות, שגם לנו, למודי הניסיון, קשה היה לעכל.
לזכותם של אנשי ערוץ 10 ייאמר, שלא נתנו לנו אפילו שנייה אחת לשגות באשליות ולטפח ציפיות. על הפריים הראשון, הציגו בפנינו את 15 שניות התהילה של הגב' מזל שרביט, בהן בחרה לומר, בשפתה ה...איך נאמר? - לא "אוקספורדית", תוך שהיא מגלגלת את עיניה לשמיים: "ברמלה יש ראש עיר תותח, לא רואה אף אחד ממטר. אנחנו נבחר ראש עיר תותח? חחח, אנחנו הכי סתומים בארץ". ומכאן, כמו שאומר אסי עזר,  בפרסומת ל"דיזיין סנטר", העניינים רק הלכו והידרדרו...

אם הופעתה של הגב' שרביט בפתיחה לא בישרה טובות, לנעימה שליוותה את הכתבה לכל אורכה, בסגנון המזכיר קצת את סרטי צ'רלי צ'פלין, אבוט וקוסטלו, מיסטר בין ו"העוקץ", הייתה מין עליצות היתולית, שכאילו רמזה על הבדיחה שתבוא בהמשך. וכרגיל, גם הפעם, היא הייתה על חשבוננו.
אבל אנחנו הרי לודאים אופטימיים חסרי תקנה. שאם לא כן, מזמן כבר היינו בורחים מכאן. כמי שמתעקשים בכל סיטואציה למצוא את מאית הכוס המלאה, נמצא גם בכתבת הרפש הזו נחמה פורתא. שהרי אפשר גם להפיק תועלת מחזיון העוועים בו צפינו בערב שבת. לפחות אלה מאיתנו שאינם מכירים את שלושת המועמדים הרלוונטיים, אלה שטרם גיבשו דיעה ועדיין לא החליטו בעד מי להצביע באוקטובר -צפו, הכירו ויידעו לעשות את הבחירה הטובה ביותר למען העיר.
כי אם בפעם הזו, הקריטית, לא נבחר במועמד הראוי להנהיג את העיר, האחד שיוביל אותנו לעבר השינוי המיוחל. אם בבחירות הקרובות לא נשכיל לבחור בזהב, ולא בגחלים. אם חלילה, נחזור על טעויות העבר. הפעם, יהיה אפשר לסגור את הבאסטה. סופית.
ואז גם, חלילה, נוכל לסכם, בשפתה הציורית של הגב' מזל שרביט: אכן, סתום העם!
אבל אנחנו, כאמור, אופטימיסטים, לוקאל-פטריוטים, חסרי תקנה...