הטרגדיה של יקיר העיר לוד, בן ציון גבעוני
הטרגדיה של יקיר העיר לוד, בן ציון גבעוני
פורסם בתאריך:
בן ציון גבעוני, יקיר העיר לוד, איש אשכולות רב-פעלים ועתיר זכויות, לא חזה בסיוטיו הרעים ביותר, שבערוב ימיו יפקדו אותו שני אסונות מרים כל כך: לפני מספר שנים איבד את אישתו האהובה פנינה, וימים ספורים לפני ראש השנה האחרון נפטר בנו הצדיק יורם גבעוני ז"ל, שאחרי השירות הצבאי חזר בתשובה וניהל אורח חיים דתי בעיר המקובלים, צפת. שני אהוביו נאבקו מאבק מר במחלות חשוכות מרפא, בטרם נפטרו.
אדם אחר היה מתכנס בוודאי אל תוך עצמו ומתבוסס ביגונו המר. לא איש עז ולמוד קרבות כגבעוני. במקום לבכות את מר גורלו, הוא החל לכתוב, כשהוא נעזר בחברים הרבים שרכש במהלך חייו, ביניהם סגן ראש העיר, אביב וסרמן, אליו הוא מתייחס כאל "נכד מאומץ".
כמעיין המפכה, יוצאת מתחת ידיו יצירה מופלאה של סיפורים. הוא מעלה אותה על המחשב בעזרתה האדיבה של "מלאכית שזימן לי הקב"ה": נעמה צדוק, סטודנטית מוכשרת, שעושה זאת בהתנדבות ובאהבה.
"באגט-נט" ערך עם האיש המופלא הזה ראיון מצולם קצרצר, ומבטיח לפרסם בשבועות הקרובים, בשיתוף עם העיתון "רמלוד-פלוס", חלק מיצירותיו הנדירות. והיום אנו מפרסמים - הספד מרגש לזכר בנו.
בן ציון גבעוני הוא ללא ספק אדם מזן מיוחד. זן אחר, שהולך ונכחד. הוא עלה ארצה לפני הקמת המדינה, ומיד הצטרף לשורות לוחמי האצ"ל. ומאז, הוא לא חדל לפעול למען הקהילה, בתוקף תפקידיו הרבים, ברובם במסגרות התנדבותיות.
אנחנו, ילדי "שיכון חיסכון ג" של שנות ה-60, זוכרים אותו ואת אישתו הנפלאה פנינה ז"ל, בזכות חנות מכשירי הכתיבה "מעיין", אותה ניהלו ב"מרכז" (רחבת העירייה של היום). בן ציון אהב את פנינה אהבה עזה, והם היו נראים לעתים תכופות כשהם מטיילים יחד, שלובי זרועות, כזוג אוהבים צעיר ורענן. אנחנו הילדים, אהבנו אותם מאוד, וקראנו להם "מר וגברת מעיין".
בשנתה ה-64 של מדינת ישראל, נבחר מר גבעוני להיות אחד ממדיליקי המשואות של העיר לוד, וכך נכתב עליו באתר העירוני של העירייה:
בן ציון גבעוני הגיע ללוד בשנת 1963, ושימש במספר תפקידים התנדבותיים, בהם יו"ר העמותה לקשיש, יו"ר עמותת אנוש וחבר הנהלת פש"ר. כמו-כן, שימש כמנהל פרויקט שיקום שכונות של רמת אשכול, מנהל מתנ"ס שיקאגו ומנהל פרויקט שיקום השכונות וההתחדשות בכל העיר.
גבעוני בחר להתנדב ולעסוק בעשייה ציבורית מתוך שליחות ואהבה לעיר ולתושביה. מבחינתו, לראות את פירות ההשקעה כאשר ילדים מחתך סוציו-אקונומי נמוך מצליחים בחיים, זאת הצלחתו האישית."
* * *
בני יורם / מאת: בן ציון גבעוני
יורם, בני הקטן והאהוב איננו עוד.במחנה החרדי-חב"די, אליו השתייך, מכנים אותו "צדיק".
ולפי כל הפרמטרים שלהם, הוא כנראה היה כזה.
היות ואינני מבין בזה, אני מניח שהם צודקים.
אבל יורם בני היה צדיק גם על פי סולם הערכים שלי.
בעיקר, ביחסים שבין אדם לחברו.
יורם היה צדיק ביחסו לאביו הזקן ולאמו המנוחה, האהובה.
צדיק ביחסו לאחיו ולבני משפחתו.
לשרי, אישתו הגיבורה, הנפלאה, לכלותיו, לבנותיו, לחתנו, לנכדותיו ונכדיו הרבים והנהדרים.
יורם היה צדיק ביחסו לשכניו, חבריו, ידידיו, חבריו לעבודה ובני קהילתו.
ואחרי מותו נודע לי, כי היה צדיק גם ביחסו לחבריו לספסל הלימודים בבתי הספר "המעפילים" ותיכון "רמלה לוד".
כך סיפרו לי רבים מהם, שפקדו את ביתי בימי "השבעה".
* * *
כמעט בכל יום דיברנו, במשך שעות רבות, ולמרות שקשה היה להבין אותו, מפאת המחלה הנוראה ממנה סבל,
הוא התעניין בדברים שקרו בעברו, טרם חזרתו בתשובה.
מחשבתו הייתה צלולה ומוחו היה חד כתער.
כל יום הפתיע אותי בשאלותיו על ימי ילדותו, בסקרנותו וביחסו לעבר.
ניהלנו שיחות נפש רבות. על הכל.
לא הופתעתי: גם כאשר היה ילד קטן, היה מין פילוסוף שרצה להבין איך נוצר העולם ואיך ולמה הוא מתנהל.
אבל כמובן שלא היו לי תשובות מספיק טובות לתת לו.
כי גם אני לעיתים, איני מבין.
יורם בני, השאיר ירושה ענקית, בדמותם של בנות ובנים - שבכולם מפעמת אהבת עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל, ובעיקר -
אהבת בני-אדם!
* * *
הבנים החכמים - עילויים, שהצטיינו ומצטיינים בישיבות, בלימודים, בעבודה ובצה"ל.
הבנות, בפעילות למען הקהילה והציבור, בעיקר למען בנות הזקוקות למשענת, לאוזן קשבת ולאהבה רבה.
יורם בני, היה נערץ על-ידי כלותיו, בניו, בנותיו, חתנו ובני משפחתם.
גם על נכדיו, המספיק גדולים להבין.
כולם היו גאים בו, ולמדו ממנו מידות טובות.
יורם שלי: אני כל כך מתגעגע אליך!
נוח על משכבך בשלום, בני היקר.
אבא
