חברים מספרים על חן אגוז ז"ל
חברים מספרים על חן אגוז ז"ל
פורסם בתאריך:
סתיו, חברתו של חן, מזה כשנה וחצי, בתם של סילבי וניסים מרציאנו, מספרת עליו:
'עכשיו אני כי ההוא הלך...' כן. עכשיו אני כאן לבד, עם תחושת החמצה ואין ספור זיכרונות שמן הסתם ילוו אותי כל חיי. חן, היה כשמו, חינני, מלא כריזמה, מציק במקצת... אבל, עם יכולת עזרה ונתינה מהגבוהות שהכרתי. שנה וחצי במחיצתו היו מהיפות בחיי, בילויים, טיולים, צחוקים ומיני ארוחות היו תמיד בלו"ז הקבוע, האהבה שלו לאופנועים, לא העיבה אפילו במעט על אהבתנו שלנו...
כשאני עוצמת את עיניי ומעלה את דמותו של חן, באופן אוטומטי אני יכולה לשמוע את הרעש של האופנוע שלו ולהריח את שביל העשן שחן הותיר אחריו כשרכב. האהבה שהייתה לחן לאופנועים, הייתה כל כך חזקה ועצומה. האדרנלין שהטריף אותו לעלות על אופנוע ולבצע תרגילי רכיבה, הותירו אנשים המומים.
אין לתאר את התשוקה הבוערת שהייתה לו לאופנועים, הטיפול המסור לאופנוע שלו, הצורך לדעת כל הזמן מה הדגם הכי חדש, הכי משופר, להיות מודל לחיקוי לרוכבים אחרים, "אגדה" כשם שהם מכנים אותו. אפילו אני בזמני לצידו לא הבנתי את מימדי הכבוד שאנשים רכשו לו ואת גודל אהבתו לאופנועים. מה שאוכל לומר הוא כשחן התיישב על אופנוע, חבש קסדה והניע... אפשר היה מיד להבחין בתחושת השלמות שהייתה בו.
פוסט שהעלתה סתיו ביום שבת, יום לאחר התאונה המצערת:
"חיים שלי, לילה ראשון במהלך השנה וחצי האחרונות שאני ישנה בחדר שלך- בלעדיך. מחכה שתיפתח הדלת אחרי המקלחת ותסתכל עליי ותגיד לי: "דובי שלי, אני אוהב אותך". אני עדיין לא מעכלת, לא רוצה להאמין שאני לא אראה את פניך שוב. איך חוזרים לשגרה? איך אחיה בלעדיך? כל החיים שלי זה אתה! זה כאב כל כך גדול, החוסר אונים הזה משגע אותי, שאין מה לעשות עם הגעגוע הזה! שום דבר בעולם לא יחזיר אותך. מה שנותר לי זה להתנחם בזה שהייתי איתך כל שנייה ורגע בשנה האחרונה שלך, כל כך הרבה זיכרונות השארת אצלי בזיכרון, זיכרונות שיישארו לנצח, ואתה תישאר לנצח בליבי! הגבר היחיד שלימד אותי מה היא אהבה באמת, הגבר היחידי שכל פעם מחדש גרם להרגיש כאילו זו הפעם הראשונה, הגבר היחיד שתמיד היה שם בשבילי ולא ויתר עליי מעולם! ועכשיו אני צריכה לוותר עליך, פיזית. הלב שלך בתוך הלב שלי, לנצח!
אוהבת אותך בכל יום שעובר יותר ויותר, מודה לאלוהים על כל רגע איתך"
שרון גולדר, חברתו לשעבר מבכה את לכתו של חן אגוז ז"ל במילות פרידה שכתבה במגזין הרכב והדו-גלגלי דו"גרי doogri:
"חן,
כשמך, כך היית. מלא בחן.
מי שהכיר אותך יודע כמה אהבת את האופנוע שלך.
מי שהכיר אותך יודע על כשרון הרכיבה שלך, ומי שלא הכיר אותך, שמע עליך.
חן אגוז - שמך הלך לפניך.
רוב האנשים מכירים את 'חן אגוז הפעלולן', הבחור הצעיר שהביא לארצנו הדלה דברים שראינו רק בטלוויזיה.
אבל אני מכירה גם את חן אגוז האדם.
הלב הענק, הילד השטותניק, החבר הנאמן, איש סוד, רגיש, תומך, מצחיק, מפרגן והרשימה עוד ארוכה...
אז איך קוברים ילד שמח, חייכני, מלא באהבה לחיים ולסובבים אותו?
איך קוברים ילד כשרוני שחלק את הידע והניסיון שלו עם כל אחד שרק ביקש לדעת?
איך קוברים... ילד?
מאות אנשים קמים למציאות קשה וכואבת
אבידה גדולה לענף הדו"ג, למשפחה ולחברים.
"ילד פלא" קראו לך, הם צדקו.
האופנוע היה חלק בלתי נפרד מגופך, בלתי נפרד מחייך
ובלתי נפרד ממותך.
היית דמות בולטת ותישאר חרוט בליבנו לעד
אוהבים, מבכים וכואבים..."
ישראל בן שימול, 28.6, אופנוען מן השורה, מארגן קבוצות אופנועים ב"פייסבוק" ו"בווצאפ", הקים את דף הפייסבוק "לזכרו של חן אגוז ז"ל" שתןך יממה זכה ל16.000 לייקים והוציא לפועל את בקשתו של האב דני, לארגן את כל האופנועים מכל רחבי הארץ להלווייתו של חן:
חן היה אדם מאוד מיוחד ונדיר. זו הפעם הראשונה שאני נתקל בכל כך הרבה תגובות מאנשים שלא הכירו אותו ואני לא מדבר על אנשים שהכירו אותו, אלא על אלו שלא הכירו אותו, הוא נכנס להם ללב בצורה כל כך עמוקה וכואבת אחרי המוות שלו. חן היה האדם הכי צנוע שהכרתי בחיים, ללא אגו.
המון פעמים היו מחמיאים לו על תמונות וביצועים, אך הוא היה תמיד מתבייש ומצטנע. הוא היה נשמה מאוד גבוהה, אדם נדיר. בחו"ל הספורט המוטורי הזה מוכר שנים והוא זוכה להכרה. שם מקצים לאופנועים מקומות מסודרים לכך ושם מתבצעים כל אותם הפעלולים שחן היה עושה. חן בסך הכל עשה פעלול שבחו"ל הוא מותר ומוכר, זה כמו לקחת כדור ולראות מי בועט חזק יותר או קולע לסל...
לחן הייתה את המיומנות שאין להרבה רוכבים בארץ. הוא ידע לעשות זאת על הצד הטוב ביותר. חשוב לציין שכל פעם שחן היה מגיע ל"פס" המקום בו היו מתאספים כל חובבי האופנועים הוא היה מגיע עם קסדה איכותית, עם מיגון מלא ומעבר למעיל שמגן על העור, היו לו מיגונים איכותיים ברמה גבוהה שהוא היה שם אותם מתחת למעיל כמו "צבי צב".
חן לא היה רוכב קצה, כלומר, הוא אף פעם לא השתולל בכביש ברמות קיצוניות ומטורפות והביא את עצמו לידי מצב של סיכון יתר, הוא גם לא סיכן את חייו וחייהם של אחרים. חן נהג לרכב לבד על מנת לא לסכן אחרים, כי תמיד קיימת הסכנה שאתה יכול להחליק לאיזושהי פינה.
אני זוכר שפעם אחת יצאנו לטיול וחן אמר שאין לו בעיה שנצא, אבל שלא יהיו יותר מידי אנשים, כדי שלא נסכן אחד את השני יותר מידי. חן תמיד נהג במשנה זהירות, הוא היה כל כך מיומן בכלי הזה, הייתה לו שליטה אבסולוטית, אפשר להגיד עליו שהיה אומן, פשוט אומן!!! הרבה שמועות הופצו, אחת מהן הייתה שחן הוא זה שרכב על האופנוע הכבד והתנגשו ביניהם תוך כדי תחרות. חן אף פעם (לפחות ממה שזכור לי) לא התחרה עם רוכבים שהוא לא מכיר.
הוא לא היה יוצא לתחרויות של מהירויות ומה שבטוח לא ב"פס". חן אהב באמת לעשות את הווילי (הרמת גלגל קידמי) ואת הסטופי (הרמת גלגל אחורי), מדובר פה במהירויות שהן מאוד נמוכות יחסית לרוכבי קצה שיוצאים לכביש ציבורי. חן פחות אהב את הכביש הציבורי, הוא יותר אהב לנסוע לבד, ללכת למקומות נידחים כשהוא עם עצמו ומתאמן על דברים.
ישנם קולות שנשמעים כנגד רוכבי האופנועים שטוענים "שיש לעקור את התופעה ויש למגר אותה"... אני אתן דוגמא את רוכבי האופנים. בשנה ישנם עשרות רוכבי אופנים שנהרגים, אז למה לא עוקרים את תופעת רוכבי האופניים?! ההבדל הגדול הוא שלאופניים יש שבילים שמדינת ישראל ייעדה אותם לרוכבי אופניים ומנגד, לנו רוכבי האופנועים לא מייעדים שבילים ולא מקצים מסלולים מקצועיים ומסודרים, מה שנותר לנו זה הכביש! אין לנו באמת את המקומות בהם נו יכולים להתאמן. לבוא ולעקור תופעה זה הכי קל. כמו לדוגמא אם אראה עלה נושר מעץ, אז מה, אני אחליט לעקור אותו ולא להשקות אותו?! אני חושב שיותר נכון מאשר לעקור את התופעה, זה לראות איך אנחנו אחרי המקרה הזה לוקחים את הנושא צעד אחד קדימה ורואים כיצד אפשר לפתח את התחום הזה במעשים ולא בדיבורים, כתבות, מילים יפות וסלוגנים...
בארץ לא חסרים מקומות שבהם אפשר לסלול חתיכת אספלט וששם יהיה אפשר לבצע את כל האימונים והפעלולים. אני גם בטוח שכל הרוכבים באמת יהיו מוכנים לשאת בעלויות שכרוכות בכך ולהביא את הספונסרים ואת אותם האנשים שיעזרו לנו לעשות את הדברים. לצערי, הגענו למצב שאנו כבר לא מאמינים במדינה הזו. אין לנו בעיה לממן זאת, אנו רק מבקשים שהמדינה תקצה לנו מקום או שיעגנו זאת בחוק ומשם אנו נתקדם הלאה.
אני רוצה להגיד בשם כל החברים, תודה לכל עם ישראל שהתחבר פה למקרה הזה כאילו זה המקרה האישי שלו וכואב את המקרה הזה כאילו מדובר בבן משפחה. עם ישראל הוא עם קדוש ונבחר לא סתם. הוא עם רחמן, תודה ענקית בשם כולם על התמיכה גם בדף לזכרו של חן, אנו רואים את כמות האנשים וכמות התגובות, הציפיות וההתעניינות. במקרה הזה אנו נמשיך לעשות את הטוב בשביל להנציח את חן כמה שנוכל בדרכים הכי טובות שאפשר.
עדן חדד, 20, חברו הטוב של חן, היה איתו בשעת התאונה והזעיק עזרה.
"אני מכיר את חן בערך מגיל 13. הכרתי אותו פה בשכונה במודיעין, זה היה זמן ששנינו רכבנו על אופנים . התחלנו לדבר והוא סיפר לי שיש לו טרקטורון, לא האמנתי לו, היינו ילדים! מכיוון שהיה לו טרקטורון, לא היינו כ"כ בקשר.
באיזשהו יום שישי אחר נפגשנו, עשינו קצת צחוקים, שטויות והבנו שאנו משלימים אחד את השני ומאז אנחנו חברים. אין חוויה שלא עברנו יחד. אין שטות שלא עשינו יחד. חיכינו בקוצר רוח להגיע לגיל 16, בכדי להוציא רישיון לאופנוע.
חן הוציא את הרישיון לפני, מכיוון שהוא גדול ממני בשנה, ואז הוא תמיד הרכיב אותי, עד שאני הוצאתי את הרישיון. היינו נוסעים באופנועים יחד, מתעסקים באופנועים יחד, את הכל בעצם למדנו ביחד.
חן התקדם לרמה יותר גבוהה פשוט היה לו את זה. לחן היה ניסיון בנהיגת שטח לפני, ובעקבות כך הוא היה מיומן יותר ורוכב מצוין בכביש, חוץ מזה שמעבר לכך זה היה בעוכריו משהו שלא ניתן להסביר. חן היה רוכב ברמות שלא ניתן לתאר. חן התפרסם ברבים ושמו יצא למרחקים. זה התחיל מתמונות סטילס איכותיות שצלמים צילמו אותו. אנשים תמיד התעניינו בו, הם היו מגיעים לראות אותו ולדעת מה הוא עושה. לפני כמה שנים כשהיה מותר, היינו מגיעים בזמנו לקיבוץ גלויות, שם חן היה מתאמן ואז עברנו ל"פס" בבית אריה, היכן שהיו מתאמנים המבוגרים כי הוא היה צריך את היחס של המבוגרים המפורסמים יותר שהיו בני 40.
"הפס" היה מוכר רק לחן, לי ולעוד עשרה רוכבים מבוגרים שהיו בחבורה וששימשו מודל לחיקוי לחן. בסופו של דבר, חן השיג אותם בביצועיו והוא זה שימש להם למודל. חן היה שטותניק ברמות, רק לעמוד על ידו זה היה מצחיק, היינו עושים דברים מטורפים אחד לשני, אם זה לשים נחש אחד מתחת לשני בכיסא, אם זה לתת לאכול נמלים אחד לשני, היינו משתנים בXL אחד לשני, ממש דברים משוגעים.
כל מי שמכיר את חן, מכיר אותו בתור "חן המצחיק", "חן המשוגע", "חן המציק" באמת, כולם אהבו אותו, אם זה בעיר ואם זה מחוץ לעיר, מעבר לזה שהוא אופנוען כולם ידעו מי הוא חן. האנשים הקרובים אליו ידעו כמה הוא אישיות גדולה בפני עצמה, בן אדם צנוע, אוהב את כולם ואף פעם לא מתנשא. להגיד לבן אדם "מלך" זה לא פשוט, הוא תמיד הודה בצניעות, הוא לעולם לא השתחצן ולא התנשא הוא תמיד עזר, הסביר ופרגן."
בעבר היינו נפגשים בקיבוץ גלויות, עד שהמשטרה סגרה את המקום ולכן עברנו לבית אריה. לפני מספר ימים ביטלו את כל הספורט המוטורי שבארץ, המסלול היחידי שאפשר היה להתאמן בו היה בכוכב יאיר, שגם אותו סגרו אותו לגמרי. אין אישורים, אין ביטוחים ולא נשארו מסלולים. הרוכבים מוכנים לקחת את האחריות, אך המדינה לא מוכנה לתת. המדינה מעדיפה להתעסק בשטויות מאשר לתת לרוכבים לנהוג בזהירות ובבטחה. אנשים רוכשים מיגונים באלפי שקלים ומסתכנים בכבישים. אי אפשר לקחת מהרוכבים את אהבתם לרכיבה. צריכים לתת להם פתרונות ריאליים.
הרוכבים מוכנים לקחת אחריות ולשלם אגרות על מסלולים מיוחדים לאופנועים והמדינה לא מוכנה לתת. אנשים מעדיפים להתעסק בשטויות מאשר לתת לרוכבים לנסוע בזהירות, הרוכבים רוכשים מיגונים בעשרות אלפי שקלים בכדי לשמור על חייהם. אי אפשר לכרות את אהבתם של האופנוענים לאופנועים. המדינה צריכה להתגמש ולתמוך בהם להקצות להם מסלולים. הרוכבים מוכנים לשלם אגרה למען מטרה זו.
בחו"ל זה לא היה קורה. שם זה מותר, להם יש מגרשים סגורים. שם יש אנשים שזו העבודה שלהם הם קמים בבוקר, מניעים את האופנוע, נוסעים למגרש סגור, מבצעים את מה שמבצעים, מקבלים כסף בעבור העבודה וחוזרים הביתה.
במדינה האנשים כל כך פרימיטיביים, שהסטיגמה היא שאם רואים אותך מרים גלגל אחד, אז אתה מסכן את עצמך ואתה יכול למות. יש בורות גדולה בנושא."
באותו היום בו חן נהרג, הוא נסע על אופנוע פשוט של 125 סמ"ק של איזה נער שביקש ממנו לבדוק לו שיפורים, אני נסעתי לידו באופנוע של בן אל. היינו אחד ליד השני. ירדנו יחד את הירידה, עשינו פרסה למטה והתחלנו להעלות את העלייה ביחד במהירות של 10-15 קמ"ש. דיברנו בינינו, ואז בן אל נפנף לי בידו בכדי שהחזיר לו את האופנוע. ירדתי לצד ימין, החניתי את האופנוע ותוך כדי אני מסתכל על חן ואז אני רואה אופנוע כבד של 1000 סמ"ק, שנסע במהירות (ב"פס" יש הד רק אחרי כמה שניות שומעים את הקול, ואחרי חצי דקה שומעים את הרעש של האופנוע מגיע), הרמתי את הראש, וראיתי שחן מרים גלגל, כולם החלו לצרוח לו "חן תיזהר", חן שהיה בירידה פעל מהר והספיק לפנות שמאלה, אך זה היה מאוחר מידי... האופנוע השני הגיע מהר מידיי במהירות של 250 קמ"ש והתנגש בו בעוצמה... אם הרוכב השני היה נשאר על הישר וממשיך ולא פונה לכיוון של חן, התאונה הייתה נמנעת וחן היה כעת איתנו. אני לא יודע אם הרוכב השני היה מצליח לבלום את האופנוע שלו, הוא עף איזה 112 מטר...
אני בשלב הזה לא הייתי, היה לי קשה להתקרב. התחלתי לרוץ ולברוח כי לא יכולתי לסבול את המראות...
ואז אני ובן הרוש רצנו ראשונים לחן. הרוש התקשר במיידי למד"א וקיבל הנחיות להחייאה מהמוקדנית. אני התחלתי לחפש רכב לנסוע לבסיס הצבאי שנמצא ממול ולא מצאתי, הייתי באטרף ואף אחד לא עזר לי, אני אפילו לא יודע למה? במקרה עבר איזה ג'יפ שבא מלמעלה, עליתי לג'יפ והגענו לבסיס הבאנו חובשים ורופא. בבסיס כולם מיהרו לעזור ואחרי חמש דקות הגענו לחן.
קראתי טוקבקים של אנשים שמשמעים קולות של: "עבריינים", "ערסים", "מגיע לכם תמשיכו להשתולל, לנסוע מהר לסכן אותנו לסכן את עצמכם..." אנשים מדברים מתוך בורות. אם המדינה לא מתירה ולא מאפשרת מסלולי רכיבה לאופנועים ולא מקצה מקומות להתאמן, אז לשם מה הם מוכרים בכלל אופנועים כבדים?! העסק הזה מאוד יקר, האחזקה, הטיפולים והביטוחים, לדוגמא ביטוח מקיף לאופנוע עולה 12.000 ₪.
אני חבר של חן וגדלנו עם אופנועים. התאונה של חן התרחשה לידי, ועם כל הצער שבדבר אני אמשיך לעשות את מה ששנינו אהבנו!!! חן לא היה מסכים שאני אפסיק לרכב, בחיים לא!
אבקש להעביר מסר לרוכבי האופנועים: אני מבקש לא לחסוך באביזרי בטיחות. יש לקנות חליפות איכותיות, מיגונים וקסדה עם שרוך שעולה יותר מאלף ₪."
היינו כמו זוג, הבנו אחד את השני בלי לדבר, רק בעזרת העיניים. היינו איש הסוד אחד של השני. כל יום הולדת היינו קונים אחד לשני מתנות באופן קבוע... אפילו עכשיו, באוטומט, אני בא לשלוח לו הודעות ודברים מצחיקים, עד שאני קולט שבעצם חן איננו... זו אבידה הכי גדולה שיכולה להיות לעולם הרוכבים ולי בפרט."
בן אל שרון, 21, חבר של חן, היה עד לתאונה וביצע החייאה בחן:
"לצערי הרב יצא לי להכיר את חן רק לפני 4 שנים, בגיל 17, בשיא.
אני חושב שלא היה ולא יהיה רוכב כמו חן. חן הגיע לרמה מאוד גבוהה בארץ, אם הוא היה בחו"ל הוא היה מתפתח, גדל ומצליח.
חן שימש מודל לחיקוי ומותג לכל כך הרבה אנשים. הוא היה משעשע ומצחיק. היה כיף לדבר איתו, כל הזמן היו צחוקים. הוא תמיד עזר, הוא אהב לעזור, אפילו ביום שישי של התאונה ביקשתי ממנו שיעזור לי עם ה"סטופי" (הרמת גלגל אחורי), הוא היה עושה זאת ברמה מטורפת, הוא תמיד היה נכון לעזור. חן התפתח והצליח מאוד, מאז שכולם הגיעו ל"פס" הוא פרח, הרבה אנשים התחילו לראות אותו ב"פס". הוא השתפר מבחינה מקצועית. אין הרבה רוכבים שיכולים לעשות את מה שחן עשה. אני רוצה להבהיר שב"פס" לא עושים מרוצים, זו טעות שאומרים שזה מרוצים, לא באים ל"פס" להתחרות אחד בשני. ה"פס" הוא מין מקום מפגש של כל מועדוני הרכיבה בארץ. הרוכבים מגיעים להיפגש, להחליף חוויות, להתייעץ לראות אחד עם השני ולהראות, זה במקום שנלך ביום שישי לים, אז אנו מגיעים ל"פס"."
מה שקורה זה, שבארץ הרוכבים משתוללים בכביש, כי אין להם מסלול או מגרש סגור כמו בחו"ל שאפשר לעשות "סטרט" או "ווילי" וכדומה. בארץ אין להם מסלול לתחרות, אז הם נוסעים לנס-הרים נפצעים ונהרגים שם, המוות צריך למצות את עצמו. כבר שנים שבארץ שאין אישורים לספורט מוטורי כבר הרבה שנים.
אתן דוגמא, הכבישים בארץ מאוד מסוכנים וגם מעקות הבטיחות מהווים סכנת חיים לרוכבי האופניים. אבא של ידידה שלי, נהרג בכביש 4 כאשר הוא נפל, נתקל במעקה וראשו נכרת.
אם הנושא יתפתח, והמדינה תעגן זאת בחוק, אני בטוח שיהיו ספונסרים שיהיו מוכנים לממן את העלויות.
בחוק זה נקרא 'נהיגה בקלות דעת'. כאילו שאתה מסכן את החיים שלך ואז אתה מקבל דו"חות ושלילה.
אני רוצה לקשר זאת לעניין ההצלה של חן. אני חושב שאם המדינה תאשר לבנות מקומות סגורים, במיוחד לאופנועים, אז האספלט יהיה ברמה הרבה יותר גבוהה ואם מישהו ייפול ח"ח, אז צוותי ההצלה והחילוץ שיהיו במקום יעניקו עזרה שהיא קריטית, וכך אנשים יינצלו ואילו היו כוחות הצלחה וחילוץ, גם חן היה יכול להינצל.
הרוכב השני, שלומי, לא עצר. הוא היה בשוק ואיבד שליטה. מה שקרה זה שהרגל שלו נשארה על הגז והוא לא הצליח הזיז אותה מההלם. בניגוד אליו, חן כן הצליח להגיב מהר, הוא הוריד הילוך ופנה שמאלה אבל לצערינו הרב הוא לא הספיק... ואם חן לא היה פונה, אז הם היו נפגשים חזיתית, המראה היה זוועתי.
בזמן הזה שעדן רץ להזעיק עזרה, באתי לחן, האופנוע התחיל לעלות באש, חשבתי שהוא עומד להתפוצץ. צעקתי לעזרה בכדי שנפנה את חן מהשטח, בסופו של דבר מישהו כיבה את השריפה. התחלנו לבצע החייאה בחן בהנחיית מד"א. בינתיים הגיע הרופא הצבאי שהעניק טיפול ועזרה. לאחר 25 דקות הגיע האמבולנס עם פרמדיקים שהפעילו גם את ניב החבר הטוב של חן. הם ניסו להמשיך את הטיפול אך בסופו של דבר הם לא הצליחו ושם הם קבעו את מותו. נותרנו המומים ומיוסרים".
אולי באיזה מקום, המדינה תאשים אותנו שאנחנו הולכים ועושים פעלולים ומפגשים במקומות אסורים... אבל היא צריכה להבין שהיא חייבת לבוא לעזרת האופנועים ולספק להם מגרשים, כי מה שהמדינה מחוקקת, זה מה שיהיה! המדינה צריכה להבין שהיא חייבת להתגמש ולבוא לקראת הרוכבים ולאפשר מסלולי רכיבה.
בן אל: לאחר המקרה שקרה לחן אני חושב שאני ארד מאופנועים, אני לא חושב שאני אמשיך בתחום. כל הזמן 'אז עוד בן אדם מת ועוד בן אדם מת', אבל שזה הגיע קרוב אליי, אז זה אחרת. אך אם המדינה תקצה לאופנועים מסלולים, אז אני אמשיך בזה...
רוכב כמו חן לא היה ולא יהיה גם בעוד הרבה שנים. חן אגוז היה אגד, ילד פלא! חן אגוז זו אבדה גדולה.. חן שימש דוגמא לכולם, גם מבחינת אישיות, הוא היה ילד פלא שכולם העריצו אותו והסתובבו לידו. הוא היה מקבל את כולם ואהב את כולם. הוא אהב אנשים ולעולם לא הלך רכיל. זו אבדה גדולה לרוכבים ולנו. המוות שלו עדיין לא נתפס, אני כל בוקר מתעורר ומאמין שהנה חן צריך להתקשר אליי... תכננו לצאת בשבוע הבא לטיול ולעשות איזה תרגיל מסוים עם אופנוע, חיכנו כל כך הרבה, אבל זה לא יגיע... אני גם לא מתכוון לעשות את התרגיל עם אף אחד אחר, כי כל הכיף היה לעשות אותו עם חן. זו אבדה עצומה. אם זה היה רוכב אחר, אני לא חושב שהייתי לוקח את המוות כל כך קשה כמו של חן. זה לא קשור למה שהוא היה עושה, חן היה אישיות משכמו ומעלה. חבר כמו חן אני בטוח שאני לא אמצא הרבה זמן..."
