רביבו במסע שורשים למרוקו
רביבו במסע שורשים למרוקו
פורסם בתאריך:
צפו בנאום המרגש שנשא יאיר רביבו בערבית
ראש עיריית לוד, עו"ד יאיר רביבו, שבימים אלה מנסים לצייר אותו גורמים אינטרסנטיים כאוייב המגזר הערבי, ייחל בנאומו, לעתיד, בו הדו קיום והשלום ישררו בעולם בכלל ובלוד בפרט. הוא הביע תקווה, כי יחסי היהודים-ערבים בלוד יעלו על דרך המלך, וישובו להיות, כפי שהיו בעבר: חיים של שיתוף, אחווה ודו-קיום, למופת ולדוגמה לכל העולם, ושהשלום בעיר בעיר לוד ישרור במהרה. הוא הודה למארחיו המרוקאים, על קבלת הפנים החמה והלבבית.
מי שמכיר מקרוב את ראש העיר, עו"ד יאיר רביבו, יכול להעיד, שהוא מצהיר לא אחת כי הוא ראש עיר של כולם, ללא הבדל של דת, גזע או מין. כחלק מהמצע שלו, ערב הבחירות, הוא דוגל בטיפוח המגזר הערבי ומשקיע בו בדיוק כפי שמשקיע במגזר היהודי. כל זאת, לצד שמירה הדוקה על חוקי מדינת ישראל.
יהדות מרוקו הייתה הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות של יהדות ארצות האסלאם. ראשית התפוצה היהודית במרוקו מתוארכת על פי עדויותארכאולוגיות למאה ה-2. בעת העתיקה יהודים התגוררו בעיקר בערי החוף של צפון אפריקה המערבית ועסקו במיוחד במסחר.
בתחילת המאה ה-8 מרוקו נכנסה תחת כנפי האסלאם. תחת השושלות המוסלמיות יהודי מרוקו ידעו תקופות פריחה תרבותית וכלכלית ותקופות של רדיפות קשות. היחס ליהודים השתנה באופן תמידי בין שליט לשליט, והם סבלו בעיקר בתקופות של אי-יציבות. לאחר גירוש ספרד של שנת 1492 המוני מגורשים הגיעו למרוקו, ושימשו בתפקידים משמעותיים בניהול מסחר החוץ והדיפלומטיה של הממלכה. לאחר הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת בשנת1912 על פי רוב נהנו היהודים מביטחון רב יותר, וממעמד חברתי וכלכלי משופר.
לאורך הדורות יהדות מרוקו הייתה מרכז ליצירה תרבותית, ספרות עשירה ושירה עברית חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרדשל ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, לשונות, פסיקה הלכתית, אמנות ועוד.
יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן. ניצני הפעילות הציונית המודרנית הופיעו החל מראשית המאה ה-20, ואיתם החלה להתגבר העלייה ממרוקו. גורמים חיצוניים כגון פרעות כנגד יהודים גם כן האיצו את קצב העלייה. לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו אליה למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, בעוד אחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקהובעיקר לצרפת. בראשית המאה ה-21 נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים.
העת העתיקה
על פי מסורות מקומיות, יהודים הגיעו לאזור מרוקו מארץ ישראל החל מימי בית ראשון, בספינות סוחרים פינקים. העדויות הארכיאולוגיות והאפיגרפיות המוקדמות ביותר שנמצאו מצביעות על קיומה של קהילה יהודית בצפון אפריקה החל מהמאה השנייה לספירה, בתקופה הרומית.
הפיניקים ניהלו בעת העתיקה מסחר ענף בין הלבנט, שבו שכנו גם בני ישראל, לבין כל חלקי אגן הים התיכון. הפיניקים שיצאו מאזור לבנון הקימו קולוניות ברחבי אגן הים התיכון, בהן קרתגו, ווליביליס וישובים נוספים בצפון אפריקה. עדות לכך שבמסעות המסחר הפיניקים השתתפו גם יהודים מצויה בספר מלכים: וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת-עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה: וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב (מלכים א', ט', כ"ז-כ"ח). בידי צאצאי קהילת אופראן ומספר קהילות נוספות בצפון אפריקה מסורת כי אבותיהם הגיעו לאזור באניות הפיניקים או דרך היבשה והתיישבו בו עוד קודם לחורבן בית ראשון.[1]
החל מראשית התקופה הרומאית ישנן עדויות המלמדות על הימצאותה של קהילה יהודית גדולה בצפון אפריקה.[2] בספר יוסיפון המאוחר יחסית, נכתב כי הרומאים גירשו 30,000 יהודים לצפון אפריקה אחרי חורבן בית שני.[3] בנוסף יש עדויות לקהילות יהודיות בצפון אפריקה בעת העתיקה בתלמוד, בכתבים רומים ונוצרים ובממצאים ארכיאולוגים עתיקים. בעיר הרומית העתיקה ווליביליס ששוכנת מצפון למקנס של ימינו, נמצאו כתובות בעברית על מצבות של קברים יהודים מהמאה השנייה לספירה, וכמו כן נמצאו כדים מעוטרים בציור של מנורה. חלק מהחוקרים מאמינים גם שאחד משרידי המבנים שנמצאו בעיר היה בית כנסת.[4] לא ידוע רבות על אורחות חייהם של היהודים בצפון אפריקה בתקופה הרומית; מממצאים ארכיאולוגים עולה שהם חיו בערי החוף ולא בפנים הארץ, עסקו כנראה במסחר, ובמאות 4-6 הקהילה היהודית חוותה פריחה כנראה בעקבות מסחר יותר מפותח או זרם מהגרים מארץ ישראל.[5] ידוע עוד שהיהודים בצפון אפריקה מרדו ברומאים בתקופת הקיסר טריאנוס במאה ה-2 לספירה במה שידוע כמרד התפוצות. מרכז המרד בצפון אפריקה היה לוב, אך ייתכן שרבים מהלוחמים נסוגו לעבר האזורים ההרריים במרוקו מפני הצבא הרומאי.[6]
קהילה יהודית המשיכה להתקיים באזור גם במהלך התקופה הביזנטית. לעתים השלטון הביזנטי גזר על יהדות צפון אפריקה גזרות שונות. כך למשל הקיסר יוסטיניאנוס הראשון במאה ה-6 הוציא צו נגד היהודים ועמים לא-נוצרים אחרים שהגביל את הפולחן הדתי שלהם, הורה על הפיכת בתי כנסת לכנסיות, והביע תקווה שהם יאמצו את דת הנצרות, עם זאת ההוראות של הצו כנראה לא נאכפו בפועל.[7] ישנן עדויות שגם בתקופת שלטונו של הקיסר הרקליוס (610-641) היו רדיפות על רקע דתי כנגד היהודים בצפון אפריקה. בספר דוקטרינת יעקב מהמאה ה-7, חיבור פולמוסי כנגד היהדות, כתוב שהיהודים בצפון אפריקה אולצו להיטבל לנצרות.[8]אולם יש מחלוקת בין חוקרים של התקופה לגבי טיבן ואמינותן של עדויות אלה.[9]
בעקבות המרת הדת של הממלכה הוויזיגותית בספרד לקתוליות הורע מצב היהודים בספרד במאה ה-7, ושליטים מסוימים אף כפו עליהם גירוש מספרד או המרת דת. בעקבות זאת לאורך השנים 583-693 חל זרם הגירה של יהודים מספרד לאזור מרוקו של ימינו וכן לשאר חלקי צפון אפריקה.[10]
(מן הויקיפדיה)
