תושבי שכונת הרכבת קוראים לעירייה ולמדינה לשקם את השכונה, ולהתחיל עם הכניסה הפקוקה

ועד שכונת הרכבת בלוד, מתכוון לקיים הפגנה כדי לזעוק את זעקתם על הסבל הרב שנגרם להם מאז הוקם המתחם החדש הכולל גם את תחנת הרכבת החדשה. תושב השכונה א. מסר לכתבנו כי לא רק התושבים מהשכונה סובלים מהפקקים ברוב שעות היום והערב, אלא גם עובדי הרכבת ושאר עובדי המפעלים המצויים בתוך שכונת הרכבת בלוד. על שכונת הרכבת, השכונה הראשונה והיחידה שהבריטים הקימו בישראל בתקופת המנדט הבריטי בארץ ועל תקופות אחרות אפשר לקרוא כאן בהמשך:

פורסם בתאריך: 01/03/2021 11:00    מאת: ג'אק שיטרית

---

נכתב על ידי

ג'אק שיטרית

רמלודנט באר יעקב

פקק של מכוניות משתרך ממרכז השכונה, רחוק מהכניסה/יציאה מהשכונה.

שמונה מסילות ברזל מפרידות בין שכונת הרכבת, פרדס שניר וס"ח,  במערב לוד למרכז העיר. מי שמבקש להיכנס אל השכונה נדרש לחצות רצועת מסילות שרוחבה 36 מטרים בה מסילות המובילות לתחנת הרכבת לוד ולמתחם התפעולי של הרכבת. רכבות חולפות במפגש המסילות הרחב,  בכל כמה דקות, ובמהלך השנים נפגעו במקום עשרות הולכי רגל ורכבים, עשרה איש נהרגו. אף על פי שרכבת ישראל הבטיחה בשנת 1999 שבמקום תוקם מנהרה, הדבר מעולם לא בוצע.

פקק מעצבן לכל אורך היום

בתקופת המנדט הבריטי, הוקמו צריפי עץ, ולאחר תקופה קצרה, בשנת 1941, הוקמו בשכונה בתי אבן מפוארים, שחלקם קיימים עד היום. השכונה חולקה לשני רובעים: חלק אחד תוכנן כשכונת מגורים טיפוסית לפרברים שצמחו באותה העת בכל רחבי אנגליה. בתי השכונה הוקמו כבתים חד-קומתיים ומוקפי גינות פרטיות. הבתים התאפיינו בגגות רעפים וארובות, ותכנית המבנה הועתקה ממבני מגורים טיפוסיים באנגליה של אותה העת.

מחסום צבאי מנדטורי בכניסה לשכונת הרכבת בלוד

כמו כן, פעלו בשכונה בית קפה, מועדון חברים ומגרשי טניס – שהכניסה לאותם מקומות היתה לאזרחים בריטים בלבד. הרובע השני תוכנן להוות את הבסיס למרכז העסקים הראשי של ארץ ישראל (דבר שלא התממש) וכלל בתי מלון, חנויות ומשרדים. המחשבה למרכז עסקים ראשי, שני הרובעים נהנו מתאורה חשמלית (בשונה מיישובי הסביבה שנותרו בחשיכה עוד שנים רבות), וזאת הודות לגנרטור שפעל במקום כבר מראשית הקמת השכונה.

אווירה פסטורלית בלילה בשכ' הרכבת

עם סיום המנדט הבריטי וכיבוש העיר לוד ירשה מדינת ישראל את המרכז אשר הוקם בעיר. אך במקום להמשיך בטיפוחו, המדינה הזניחה  את הפיתוח העירוני של לוד ושל שכונת הרכבת בפרט, והפכה אותה לשכונה של מרכזי קליטה ודיור מוגן, מה שמשך את האוכלוסיות החלשות ביותר.  אך די במהירות השכונה התדרדרה, והמשפחות היהודיות עזבו את המקום, ואת מקומן תפסו משפחות ערביות.

פקק מרגיז בשעה עשר בלילה

שנים רבות, השכונה התאפיינה בשיעור פשיעה גבוה במיוחד. אזרחים מהשורה נרתעו להיכנס אליה. מספרים שמעת לעת גם המשטרה הדירה רגליה ממנה. היא כונתה "הארלם של לוד". באמצע שנות השמונים , משרד הבינוי והשיכון הקים ארבעה בנייני מגורים בני ארבע קומות כל אחד, בלב השכונה, אבל אף משפחה לא הסכימה לגור בהם, פרט למשתפי"ם. בשנים האחרונות קיבלו רובן סיוע מהמדינה לרכישת דירה ויצאו מהשכונה. דירות רבות עמדו ריקות מכיוון שמשפחות אשר המתינו לדיור ציבורי סירבו להתגורר בשכונה. כתוצאה מכך, פלשו לדירות משפחות פשע אשר הפכו את האזור לשוק סמים נרחב אליו מגיעים אנשים מכל הארץ. ביחד עם הסמים הגיעו גם המלחמות על שטח המכירה בין החמולות השונות. שהגיעו למצבי ירי ורצח.
בשנים האחרונות נעשו מספר פעולות שיקום בשכונה כמו בניית  שכ' נוה-שלום, בניית מוסדות ציבור וגם בית ספר תיכון. היום יש תנועה רבה בשכונה. אולם, מרבית מבני השכונה כולל המבנים מתקופת המנדט נמצאים במתחמים סגורים מוקפים בגדרות וקירות בטון והתנועה סביבם מפוקחת על ידי מצלמות.

ב-‎28 בינואר ‎2004 שודרה בערוץ-‎2 התוכנית "עובדה", שבה תועדה המציאות המסוכנת שבה חיים תושבי שכונת הרכבת בלוד. בשכונה הצפופה עוברות מסילות רכבת אשר חוצצות בין בתים ותושבים, ועליהן נוסעות במהירות גבוהה מאוד רכבות לאורך כל שעות היום, ואף בשעות המאוחרות של הלילה. תנועת הרכבות, שהתגברה בשנים האחרונות, הופכת את השכונה למקום מסוכן מאוד לילדים, לנוער ולמבוגרים. מצב נורא זה גבה כמה קורבנות בנפש ועשרות פצועים, והוא ממשיך לסכן את חיי התושבים.

בנוסף, חמורה באותה מידה העובדה שיש כניסה ויציאה אחת לשכונה, שדרכה חייבים לעבור מדי יום אלפים מתושבי השכונה ואזרחים אחרים לאורך כל שעות היום. אף שאין בנמצא דרך מעבר נוספת לשכונה וממנה, רכבת ישראל הציבה שורת מסילות, שמונה במספר, בדיוק במקום זה, המהוות סכנה אקוטית להולכי הרגל ולנהגים שחוצים את הפסים.

ההפרדה בין ציבור התושבים לרכבות מתבצעת בעזרת מחסומי רכבת רגילים, אשר נשברים ונפגעים בקלות מדי יום על-ידי הרכבים, ומצב זה גורם לבעיות תנועה תדירות ולהמתנה של רכבים ותושבים שאורכת לעתים תכופות שעות. המתנה זו גוררת את התושבים לחצות את הפסים על אף האיום הרציני לחייהם, ולסכן את האחרים, משום חששם לאחר לעבודתם או לעיסוקים אחרים.

אומנם, לאחר בקשות חוזרות ונשנות ולאחר החשיפה המזעזעת בטלוויזיה, ארגנו שני שומרים אנושיים במחסום כדי להסדיר את עניין המכוניות הנכלאות בתוך המסילות, אך הדבר לא מפחית את זמן ההמתנה לחציית המסילות ואינו בגדר פתרון קבוע לתושבי השכונה, הממהרים להגיע לעבודתם ולעיסוקיהם השונים. כמו כן, חשוב יותר: הולכי הרגל עדיין צריכים להשתלב בתנועה בעת החצייה בין הרכבים, ללא כל מעבר מסודר ובטוח המתאים לצורכיהם.

המצב החמיר בשנה האחרונה, לאחר שנפתחה תחנת הרכבת בראשון-לציון. פתיחת הקו לראשון הובילה למציאות בלתי נתפסת, של יותר מ-‎250 רכבות ביום, שעוברות בכניסה היחידה של השכונה, רק בשכונת הרכבת. כך שגם אם עכשיו יש שני שומרים שמארגנים את התנועה, זה מספק מעבר רק למספר קטן מאוד של רכבים בתנועה הסואנת של הרכבות.

 

האם ועד השכונה יצליח לשנות את המצב של תנועת כלי הרכב וזו של הולכי הרגל, ע"י הרחבת הכניסה אפילו במחיר של סילוק המכולת , או שהוועד יכשל הממשלה שלא הצליחה לבצע את התוכנית שתכננו הבריטים בטרם סיימם את המנדט הבריטי בארץ.

תושב השכונה א. קורא לתושבי העיר, שהעיר יקרה להם, לעטות מסכה להגיע להפגנה כדי לתמוך ולקרוא לעירייה ובאמצעותה גם למשרדי הממשלה, להגיע לשכונת הרכבת ולהפוך אותה לשכונה אמיתית ללא סכנות חיים מכל הסוגים.