ארז ביטון: "השנים שלפני העיוורון היו בשבילי אוצר של אור!"

מחר, יום שישי, יתפרסם ראיון מיוחד עם המשורר ארז ביטון לרגל שבוע הספר העברי. כשאמנון לורד שואל אותו אם "תפרים", ספרו האחרון, הוא משהו שהתבשל הרבה שנים, או שבשלב מסוים הוא החליט להוציא הכל מתוך העורק הראשי של עצמו, הוא עונה: "'תפרים' הוא סוג של אבל אישי על מה שהייתי עד גיל 10 וחצי, אז נפצעתי באורח קשה. התעוורתי ונקטעה ידי השמאלית בפיצוץ של רימון שהושלך ברחובות לוד. הראיון כולו, כאמור יתפרסם מחר ב"ישראל היום".

פורסם בתאריך: 15/06/2023 14:00    מאת: מערכת רמלוד נט ובאר יעקב

---

נכתב על ידי

מערכת רמלוד נט ובאר יעקב

ארז ביטון, משורר וחתן פרס ישראל, בן העיר לוד חשף לראשונה את ספרו "תפרים" בעת שביקר במוזיאון הפסיפס בלוד, ולקח חלק במופע "אנסמבל לוד" בהפקה מקורית לכבוד פסטיבל במזרח.  ארז סיפר לג'אק שיטרית, עורך היישומון "רמלודנט-באר יעקב" כי הרימון שפגע בעיניו ובידו, התפוצץ לא רחוק מהמקום בו נמצא מוזיאון הפסיפס.

"אנסמבל לוד" בהפקה מקורית לכבוד פסטיבל במזרח במוזיאון הפסיפס בלוד

"לאחרונה אני נתון למפגש אישי חשוף מול המפגעים שבחיי, ואלה באים לביטוי בכתיבתי השירית - נושאים שלא נגעתי בהם, הכרוכים בכאב פנימי עמוק". כך אומר המשורר ארז ביטון בראיון מיוחד לרגל שבוע הספר, שיתפרסם מחר במוסף "שישבת" ועלה היום באתר "ישראל היום".

כשאני שואל אותו אם "תפרים", ספרו האחרון, הוא משהו שהתבשל הרבה שנים, או שבשלב מסוים הוא החליט להוציא הכל מתוך העורק הראשי של עצמו, הוא עונה: "'תפרים' הוא סוג של אבל אישי על מה שהייתי עד גיל 10 וחצי, אז נפצעתי באורח קשה. הת עוורתי ונקטעה ידי השמאלית בפיצוץ של רימון שהושלך ברחובות לוד.

"שיחקנו ולא ידענו במה אנחנו משחקים. התכוונתי לאוצר, לא כשהרי מון התפוצץ, אלא דווקא לפני. חשבתי שהפצצה כל כך מרהיבה, רציתי לפתוח אותה. הרגשתי שאני מתנתק מן האדמה ועולה למעלה. אחרי זה איבדתי את ההכרה".

ביטון ממשיך: "כל המעבר מהראייה לעיוורון היה הדרגתי ולא הדרגתי. עברתי כמה ניתוחי עיניים בתל השומר, ויכולתי לראות צבעים במשך כמה חודשים, אבל זה לא החזיק מעמד. אחרי שנה-שנתיים איבדתי שוב את הראייה.

"התהליך היה מלווה בהכחשה: שאקום בבוקר, אפקח עיניים ואראה. הצעדים הראשונים של ההתמצאות בחלל, בבית של ההורים, לגשש איך לצאת מהחדר, איך להתלבש, למצוא את החולצה והמכנסיים, איך להראות פנים בחוץ. "העיוורון היה מלווה בתחושת בושה גדולה, בעלבון. לא הכרתי מישהו עיוור, לראות איך הוא בעולם, איך מתייחסים אליו. יש לי שיר על המפגש עם הילדים. ידעתי שלגבי הילדים אני עץ עומד. לא זז. "לא מזמן פגשתי חבר ילדות ודיברנו על הקולנוע בלוד, העלינו זיכרונות על הסברס שקטפנו, ומתברר שכל הזיכרונות נשארו תוססים בנו, למרות שכעבור שנתיים עזבתי את לוד ועברתי לבית חינוך עיוורים. 'תפרים' נוגע בעצב חשוף של כאב שאין לו מרפא, של הפציעה מצד אחד, אבל הוא גם ביטוי מאיר של חיי כילד רואה עד לפציעה".

על ספרו "תפרים": "הוא נוגע בעצב חשוף של כאב שאין לו מרפא, אבל הוא גם ביטוי מאיר של חיי כילד רואה עד לפציעה."

פצע ההגירה

באיזשהו מקום, בגלל העוצמה, הרגשתי שזה גם מעבר לאישי. אולי אני מגזים. כאילו אתה מדבר על כל העם היהודי אחרי השואה. אולי המזרחים.

"בתהליך הכתיבה שלי", הוא אומר, "זה למעלה מ 60 שנה אני מוצא עצמי דווקא חודר יותר ויותר אל המעמקים שבתוכי. בספריי הראשונים, 'מנחה מרוקאית' ו'ספר הנענע', נתתי ביטוי לשאלות חברתיות בניסיון להפוך את הדחוי והמושמץ לאהוב ומקובל.

"ניסיתי לבטא את פצע ההגירה או לאחות אותו. עצם הרשות שנתתי לע צמי לבטא את שבר ההגירה - היה בזה יסוד חזק של איחוי, אבל האיחוי אינו מלא. נדמה לי שתמיד נותרת אשמה כלפי ההורים שחייהם היו גדושי סבל. תמיד היתה בי כמיהה להתקבל כמ שורר ראוי בישראל".

לתת ביטוי לקושי

בראיון המלא מדבר ארז ביטון גם על הקרע החברתי בין ישראל הראשונה והשנייה, על המחאה נגד הרפורמה המשפטית, ועל הש כול והאבל האישי שח ווה בשנה האחרונה. "עם הזמן עברתי לתת ביטוי לקושי שלי כבן אדם עיוור", אומר המשורר. "רצון להתקבל. הושטת יד. להתחבק עם החברה הישראלית. ולא יכולתי עדיין לתת ביטוי לפציעה. "בסופו של דבר יש יסודות של תק ווה, של אותן עשר שנים שבהן הייתי רואה, שהפכו למין אוצר של אור, של צבע, של אהבת הילד הזה. "יש לי שיר, 'אני אוהב את הילד הזה', מלוכלך, יחף, משיל את הנעל כדי שיהיה קל יותר לרוץ. אתה צודק שזו עוצמה נדירה של חשיפה של כעס וייאוש, אבל בסופו של דבר אני המשורר. אני עוד קיים".

הכתבה המ לאה תתפרסם מחר במוסף "שישבת", והיום באתר "ישראל היום"