"מעריב" קוטל את מערכת החינוך בלוד, ככה סתם ללא כל סיבה מוצדקת

העורך של מעריב לא יודע כנראה דבר וחצי דבר, על מערכת החינוך בלוד, אחרת היה מוחק הרבה מילים מתוך הכתבה שפורסמה בסופ"ש בעיתון שלו. הוא לא יודע ולא שמע על הפרס הארצי בחינוך שהוענק ללוד, ועל בתי הספר התיכוניים שאחוז הזכאות לבגרות עמד בשנה שעברה על 93%-100% וכמובן על גיוס משמעותי לצה"ל ועוד פרסים רבים אחרים, אשר מצדיקים את הלוגו "החינוך תמיד בראש!" הנישא תמיד בפיהם של ראש העיר יאיר רביבו וסגנו יוסי הרוש הממונה על החינוך בעיריית לוד.

פורסם בתאריך: 03/08/2019 20:30    מאת: ג'אק שיטרית

נכתב על ידי

ג'אק שיטרית

רמלודנט באר יעקב

בתמונה:רביבו, הרוש ועזרן בטקס קבלת פרס החינוך הארצי 

כאן מתפרסמת הכתבה כפי שפורסמה בעיתון מעריב בסופ"ש האחרון. בהמשך מופיעה תגובתו של ג'אק שיטרית, לשעבר דובר עיריית לוד.

סרט אימה: "פתח את הפה" מציגה את הטרגדיה של מערכת החינוך בלוד

סרט דוקומנטרי על כיתה בבית ספר בלוד מתגלה כסרט אימה. כך תלמידים בבית ספר ממלכתי נמצאים על האוטוסטרדה הבטוחה לחוסר יכולת להתחרות ולחיים חסרי סיפוק

פתח את הפה (צילום: מאי עבאדי גרבלר)

לא יפה מצדה של הבמאית תמרה ממון. היא מבטיחה לנו סרט דוקומנטרי ובמקום זאת מציגה על המסך סרט אימה. בלי הרבה רעש. ככה, בעדינות, בלי גודזילה שהפכה למפלצת ענק בעקבות ניסוי מדעי שהשתבש. גם בלי תמונות של רוחות רפאים שנושבות בבית לבושות סדין לבן עם חורים לעיניים המתות. אפילו בלי עלילה ממשית. רק שלושה תלמידי כיתה ח' בבית ספר בלוד, ואמא'לה, איזה פחד.

עומר, יזן ומוחמד, שלושה בני 11, הם גיבורי סרט האימה. הם תושבי לוד, לומדים בבית ספר ממלכתי שישראלי יהודי ממוצע לא פגש כמותו. במהלך שיעור אחד, התלמידים בכיתה צועקים זה על זה ועל המורה, משליכים חפצים, מכים זה את זה, מגורשים מהכיתה תוך שהם מכבים ומדליקים שוב ושוב את האור ועוד: אני, אם יורשה לי וידוי קצר, לא הייתי בשעתו תלמיד ישיבה. הייתי בקצה ההתפלגות הנורמלית, ויעידו מורי ומנהלי בתי הספר שבהם נכחתי לפרקי זמן קצרים, שגם היום, עשרות שנים מאוחר יותר, מצטמררים כששמי עולה במקרה. ועד כמה שהייתי מפגע סביבתי, אף פעם לא דגדגתי את רף ההשתוללות שבני הכיתה הזו מציגים.

אין בין שלושת הנערים ובין המוסד שבו הם לומדים קשר חינוכי או אחר שיכול להוסיף להם דעת כלשהי. מקובל כאן להטיח האשמות במוסד או לקונן על פגעי מערכת החינוך הישראלית, שאומנם ראויה לקינה, אבל ב"פתח את הפה" נראה כאילו גם הנערים לא ממש מעוניינים בלימוד, ולא כל כך מבינים את חשיבות הלימוד, הם אינם מבדילים בין לימוד למרק פירות. ההזנחה הסביבתית היא כר הגידול שלהם, ובית הספר - כל בית ספר, אינו יכול להתמודד איתה.

לכאורה מתעדת הבמאית סיפור של תקווה. בית הספר, בעזרתה של המורה אלה, מקים מקהלה שתשיר בטקס סיום שנת הלימודים, ובה חברים שלושת הנערים. את המקהלה מתרגלת המורה אלה, שמצד אחד ראויה לצל"ש הרמטכ"ל על יכולתה לשרוד בשדה הקרב הזה. מורה בעלת יכולת נפשית ממוצעת, מותר להניח, כבר מזמן הייתה נמלטת מהכיתה. לאלה יש שריון של ארמדיל. הכיתה מתהפכת כמו ברעידת אדמה, והיא כמעט אינה מבחינה בכך. או שאם היא מבחינה, לא מניחה לעניין להטריד אותה. פולטת צעקה, או שלושים, ובסוף השיעור יוצאת מהכיתה חייכנית, בלתי מותשת, כאילו יצאה מספא מרענן ולא מהגיהינום.

מצד שני, הניתוק המבורך שמגן עליה כה טוב מתבטא באופן קצת פחות מבורך בחומרים שהיא מנסה להנחיל למקהלה הצעירה: אופרות מושרות באיטלקית ושירים של ברכט הם לא החומרים המומלצים לילד מלוד, לפחות בתחילת דרכו המוזיקלית. אלה מגעגעת באיטלקית, ויזן ומוחמד מגעגעים בעקבותיה, והתוצאה, כמו שניתן לנחש, יכולה להחריד מתים מקבריהם. ומה עושה ילד שמצוי באמצע צרמוניה מוזיקלית כזו ולא מבין מה הוא מחפש שם ומשתעמם? ניחשתם נכון: מתחיל להרביץ לילד שלצדו. ואלה צורחת עליו. אז הוא צועק, זה הוא התחיל. אז אלה זורקת אותו מהכיתה. אז הוא יוצא ובדרך מכבה את האור ומחשיך את חדר הלימוד.

בטקס הסיום מזייפים הילדים שיר של ברכט. הזיוף אינו מן העניין כאן. אפשר להניח שאיש מהזמירים הצעירים אינו מיועד להיחטף למקהלת צדיקוב או למקבילתה הערבית בעיר לוד. המקהלה אינה עצם העניין כאן אלא הצגתה חסרת הרחמים של מערכת הגידול הכושלת של בני אדם צעירים והבאתם לידי חוסר יכולת להתחרות ולחיים חסרי סיפוק. כאמור, זהו סרט אימה, וכל מי שצופה בו חייב להיבהל.

תגובתו של ג'אק שיטרית:

מאז ש"גשר מעריב" נחרב, הפך עיתון מעריב לעיתון רזה המכיל חדשות ישנות וכתבות שלא מכבדות אנשים גם כשמדובר בילדים המנסים לשיר במקהלה, שירים קצת שונים מאלה שאנו רגילים לראות ולשמוע בכל תוכניות הטלויזיה.
דורון ברוש ממעריב כותב ומספר לקוראי מעריב, על הבמאית תמרה ממון.
שני אלה, כל אחד לפי כישוריו, מעלילים על מערכת החינוך בלוד, כאילו זה באמת נכון. כאילו מערכת החינוך בלוד כשלה, אין לה הישגים, אין אפילו תלמיד אחד שזכה בתעודת בגרות. בתי הספר התיכוניים לא מקיימים את ייעודם ובכלל בעירייה אין מחלקה לחינוך.

רביבו, הרוש וגאולה סתי עם שר המדע אקוניס בביקור בתיכון עתיד למדעים בלוד
חבל שלמעריב אין עיתונאים חוקרים, כי אם היו להם, אז היו יודעים כי בעיתון "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה על אחד מבתי הספר התיכוניים הטובים ביותר בארץ, תיכון "דרכא" ע"ש מקסים לוי. ביה"ס תיכון בו לומדים תלמידים יהודים וערבים, אשר בו הזכאות לבגרות הגיעה בשנה שעברה ל- 93%.
אגב, האם לא היה ראוי שהכתב של מעריב, ילמד על מערכת החינוך של לוד לפני שהחל להקליד את דברי הבלע אותם העלה על דפי העיתון? האם אין וויי-פיי במעריב, כדי להגיע לגוגל?

הבמאית תמרה ממון, מוזמנת לכתוב על מרכז התיאטרון בלוד שהוקם לפני 5 שנים ע"י פנינה רינצלר- השחקנית, הבמאית, המשוררת והמורה לתיאטרון, זוכת פרס שח"מ לשנת 2019. הביקורת תהיה אשר תהיה, לא תזיק ללוד ולאלפי התלמידים , המורים ועובדי מערכת החינוך בלוד.