השבת מלאו 72 שנים לשחרור העיר לוד והפיכתה לעיר עברית

לסלי מרכוס היה אחד החיילים שהגיע במיוחד מדרום אפריקה כדי להתנדב יחד שאר מתנדבי חו"ל לצה"ל, כדי לקחת חלק במלחמת השחרור. לסלי מרכוס ז"ל נפטר לפני כחצי שנה. לסלי השתתף בעשרות טקסי זכרון ובחגיגות לציון יום שחרור לוד. לפני 35 שנה הקים לסלי קרן מילגות ע"ש גדוד קומנדו 89 לטובת הסטודנטים בלוד בשיתוף עיריית לוד. יהי זכרו ברוך!

פורסם בתאריך: 10/07/2020 19:00    מאת: מערכת רמלוד נט ובאר יעקב

---

נכתב על ידי

מערכת רמלוד נט ובאר יעקב

לסלי מרכוס ז"ל בצד שמאל , אבל תמיד עמד לימין לוד מאז שהשתתף בקרבות לשחרורה

מר נפתלי ארבל, אחד מהלוחמים אשר השתתף בקרב על שחרור העיר לוד, היום לפני 72 שנים,  לימים היה בין מקימי וותיקי גדוד קומנדו 89 בשיתוף עיריית לוד בעזרתו של ג'אק שיטרית - דובר ומזכיר עיריית לוד, לשעבר.

לוחם נועז. נפתלי ארבל היום

נפתלי ארבל, היה רק בן 19 כאשר הצטרף לגדוד קומנדו 89 יחד עם רבים וטובים אחרים וביניהם לסלי מרכוס, מתנדב מדרום אפריקה וחברים רבים אחרים מרחבי העולם שבאו לארץ כדי להתנדב לצבא היהודי- צ.ה.ל שהיה עדיין בחיתוליו. מי שעמדו בראשות גדוד הקומנדו 89 היו: משה דיין, יגאל אלון, יצחק שדה, מולה כהן ומיכאל בן גל.

שדה הקרב דיר טאריף – שוהם של היום

היה זה ביום 11.7.1948 בשעת בוקר מאוחרת, בשדה הקרב שליד דיר-טאריף (היום היישוב שוהם) השתרר שקט באחת. לאחר ששריונית ירדנית התהפכה על צדה כתוצאה מפגיעה של פּיאט, נסוגו שאר שריוניות האויב, ואיש לא ידע לומר אם נסוגו לתמיד, או שמא זו נסיגה לצרכי התארגנות ותקיפה מחדש.

אל המקום הוזעק מפקד הגדוד, משה דיין, שהביא עמו את מנוף המוסך הגדודי, המשאית התיישרה על ידו, הוחלף גלגל, והרי שריונית חדשה בגדוד, שבכל צה"ל עוד לא הייתה כמוה. מצאנו תותחן ששירת בצבא הבריטי, והוא העביר קורס מקוצר בן חמש דקות לתותחן. נכנס גם נהג, ואחז בהגה ובידית ההילוכים כאילו הוא נולד בשריונית, ומיד הייתה מוכנה לנוע.

אבל איך אפשר לאמץ שריונית ללא שם? ברוב קולות הוחלט לקרוא לו "הנמר הנוראי", שם שייזכר לדורי דורות, והוא כבר נוסע בראש הטור, שנקרא להושיט עזרה לגדוד הראשון של הפלמ"ח, שלחם אותה שעה מול עמדותיה הבצורות של העיר ולא עלה בידו להכניעה. הקריאה הייתה מיועדת בעצם לגדוד השני של החטיבה, גדוד "השריון", אבל דיין היה אז שוחר קרבות וניצל את ההזדמנות הבלתי צפויה.

פלוגה א' של הגדוד נותרה במקום, שמא יחזור האויב לסורו, וירצה שוב לפרוץ לעבר שדה התעופה בלוד ומשם לתל-אביב, נסיעה רגילה של כעשרים דקות. זו הייתה תכניתן של צבאות ערב שפלשו לישראל, ולפיה הלגיון הירדני יחצה את ישראל לשתיים באזור תל-אביב ושם ייפגש עם שאר צבאות ערב. אנחנו, הנערים והבוגרים, שהתגייסנו להגן על מדינתנו הקטנה, לא אישרנו את תכניתם של רמטכ"לי צבאות ערב, ועמדנו בדרכם.

הגענו לבן-שמן, ולמעשה שחררנו אותה מהמצור שהייתה נתונה בו מזה כמה חדשים. אנשי בן שמן הסתכלו על לוחמי הגדוד בתמיהה. היינו לבושים במדים חדשים, נראינו בעיניהם, לדבריהם, כצבא זר. כשהם נלכדו במצור עדיין לבשו הלוחמים את הבגדים שהביאו עימם מהבית. הם גם לא ראו עד אז שפע של נשק חדש.

הוקם כוח משימה בפקודו של דיין. היו בו כמאה לוחמים מפלוגות ב' של הזחלמים,  ודומני מפלוגה ג' של הג'יפים. המשימה הייתה לפשוט למרכזה של לוד, להנחית מכת אש מכל הכלים ולחזור לבן שמן. מכת האש האדירה הזאת במרכזה של לוד הייתה אמורה למוטט את רוח מגיניה, בחשבם שעירם כבושה. לפי הידיעות שהיו בידינו היו בלוד כאלף ערבים נושאי נשק, לבד מכמה שריוניות של הלגיון הערבי ולגיונרים נוספים שהיו בשתי המשטרות שבעיר.

"המשימה הייתה לפשוט למרכזה של לוד, להנחית מכת אש מכל הכלים ולחזור לבן שמן. מכת האש האדירה הזאת במרכזה של לוד הייתה אמורה למוטט את רוח מגיניה, בחשבם שעירם כבושה"

נערכה התייעצות עם מפקד בן-שמן. איזי בלסקי (לימים בנגל), הדריך את דיין כיצד להגיע למרכזה של לוד מבלי להיתקל במרכזי הכוח של הלגיון הערבי המצוי בתוך שני מבני המשטרה הגדולים שבעיר. יצאנו לדרך. בראש נסע הרכש החדש הוא הנמר הנוראי, אחריו זחלמים וג'יפים. הג'יפ, ללא כל שריון, אבל עם שני מקלעים שנקבעו עליו, ו"שריונו" היה בכוח האש שעליו. על כל ג'יפ היו שלושה לוחמים: נהג ושני מקלענים שירו במקלעים גרמניים שקיבלנו לא מכבר מצ'כיה.

קבוצת לוחמים ברגע של הפסקה

הזחלם, נושא גייסות אמריקני ממלחמת העולם השנייה, שהובא ארצה ממצבורי הגרוטאות הענקיים בצרפת ורבים מהם, התקלקלו חדשים לבקרים. בחלק האחורי של הזחלם היה זחליל, ובקדמי על צמיגים גדולים. שליחי הרכש שלנו בחרו את שנראו להם כפחות גרוטאות, והביאום ארצה בדרך לא דרך. כאן תוקנו, ונִמסרו לנו, ואנחנו התייחסנו אליהם כאל טנקים ללא צריח. על כל זחלם היו שישה לוחמים נושאי רובים, וכן מפקד ונהג. באמצעו הותקן מקלע. נהגנו לצאת לקרב כשהקיטבקים אתנו, כי לא היה לנו מחנה של קבע.

זה היה הטור שיצא למוטט את לוד. בראש הטור נסע "הנמר הנוראי" ואחריו הג'יפ של דיין ואחריהם שאר השיירה. לעתים הקדים דיין את "הנמר הנוראי". עברנו מעל גשר ג'ינדאס ומרחוק נראה קנה תותח, מוצב ממש מולנו. הדרך היחידה למנוע ממנו לירות עלינו הייתה להגביר מהירות ולכסותו באש, אבל כשהגענו אליו נוכחנו לדעת שהיה זה צינור שהוסווה היטב כתותח.

דיין היה לוחם נועז אבל מקשיב גרוע.

הוא לא נסע בתוואי שהתווה לו מפקד בן-שמן, כדי להגיע ללא התקלות למרכז העיר אלא בתוואי אחר, שהביא אותו היישר אל מול בניין המשטרה הראשונה. בפתח המשטרה עמד קצין הלגיון ונופף בידו לשלום. בתשובה הוא זכה למטח של ירי, ששינה את דעתו. הג'יפים קצרו באש מקלעיהם גדר צברים ארוכה שהסתירה את שדה הראייה.

משה דיין, אחד ממפקדי גדוד קומנדו 89 מדריך את החיילים לקראת הפריצה ללוד לפני 72 שנה

שיירת הפשיטה המשיכה בדרכה תוך חילופי יריות לא פוסקים עם מגיני לוד שירו מאחורי בתים, עד שהגיעה למשטרה השנייה. שם נתקלנו באש יותר מרוכזת, אך לא היה בה כדי להפריע להתקדמות הכוח לעבר צומת הכבישים, שהיה בפאתי רמלה: לוד, רמלה לטרון. היו שהציעו שכיוון שהגענו עד כאן כדאי להמשיך ללטרון... ואז הגיע דיין והורה לחזור.

"הג'יפים הגיעו לבן-שמן כשחלק ניכר מצמיגיהם מנוקבים והם נוסעים על הג'אנטים. ערכנו מפקד והסתבר שזחלם אחד חסר. צ'ארלי, סמל בפלוגה ב' התנדב לחזור ללוד, להביא את הזחלם על לוחמיו. דיין סירב: קרב נוסף מצפה לנו מחר – כך אמר – צריך להתכונן אליו"  

בדרך חזרה החלו הקרבות האמיתיים. המשטרה השנייה הייתה ערוכה לקרב, ופגעה באנשים בתוך כלי הרכב. דיין הורה ללוחמים משני זחלמים,  לפנותם  בשביל הפצועים. ללוחמים שירדו מכלי הרכב הציע דיין: תפסו טרמפ! כמה שמוזר הדבר, כך היה, אם כי הצפיפות על הזחלמים האחרים הפריעה ללחימה.

גם במשטרה השנייה נתקלנו באש ובמטח רימונים, שרובם ככולם התפוצצו מחוץ לזחלמים, אבל אחד מהם נפל ממש במרכז הזחלם. אחד המדריכים שלנו בלוחמת קומנדו, קצין של יחידת קומנדו בריטית היה על אותו זחלם, וללא היסוס תפס קיטבק ונשכב אתו על הרימון. הרימון התפוצץ, המדריך נפגע ברסיסים רבים, אבל שאר הלוחמים על הזחלם לא נפגעו כלל. חצי שנה שכב הפצוע בבית חולים עד ששלפו את הרסיסים מגופו.

הג'יפים הגיעו לבן-שמן כשחלק ניכר מצמיגיהם מנוקבים והם נוסעים על הג'אנטים. ערכנו מפקד והסתבר שזחלם אחד חסר. צ'ארלי, סמל בפלוגה ב' התנדב לחזור ללוד, להביא את הזחלם על לוחמיו. דיין סירב: קרב נוסף מצפה לנו מחר – כך אמר – צריך להתכונן אליו.  ואז התרחשה סצינה מרשימה. הלוחמים הקיפו אותו ונעצו בו עיניים מבלי לומר דבר. עיניהם אמרו הכל: האם נשאיר חברים מאחורינו?! כך אמרו עיניהם.

לבסוף התרצה דיין, אבל דרש שהכל ייעשה במהירות. צ'ארלי, ואיתו מקלען אחד, חזרו ומצאו את הזחלם נלחם מול המשטרה הראשונה, כשכל לוחמיו פצועים. תחת אש ירד צ'ארלי מהזחלם, כשכולם מגבירים אש כדי לחפות עליו, כולל המקלען שהגיע עמו בזחלם, חיבר את כבל הגרירה למקומו, וגרר את הזחלם על יושביו עד לבן שמן.

לדברי משה דיין הקרב הסתיים כעבור 47 דקות כאשר שבעה מחיילי הגדוד נפלו חלל ושבעה עשר נפצעו.

אלה שמות החיילים שנהרגו בקרב על שחרור העיר לוד: יוסף בנטוויץ', גדעון גרטבול, עמוס ויגודסקי, אורי נחושתן, אורי פריד, יעקב קליימן, ברוך קרבצ'יק.  יהא זיכרם ברוך!

ברוך קרבצ'יק הי"ד הינו נצר אחרון (ניצול שואה שנותר שריד אחרון ממשפחתו הגרעינית) שנהרג בקרב על שחרור העיר לוד, יהי זכרו ברוך!

ברוך, בן שרה וצבי, נולד בשנת תרפ"ח (1928) בוורשה בירת פולין. אביו, שהיה סבל ובעל עגלה, פרנס ביגיע כפיו את ששת ילדיו. ברוך קיבל השכלה יסודית בעיר הולדתו.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בוורשה למעלה מרבע מיליון יהודים, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה. המלחמה החלה ב-1 בספטמבר 1939 בפלישת הגרמנים לפולין. ורשה נכנעה לגרמנים ביום 28 בספטמבר, לאחר שלושה שבועות של עמידה בהפצצות והפגזות. לעיר הובאו 90,000 פליטים ותנאי החיים החמירו באחת.

השר יגאל אלון מניח זר פרחים בעצרת הזכרון במלאת 21 שנה לשחרור העיר לוד

התמונות צולמו ע"י מיכאל אלמגור והן מצויות בהיכל התמונות ע"ש מיכאלאלמגור ז"ל, במפעל החסד "יד ביד" בלוד

בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה, בו רוכזו יהודי העיר, והוקף בחומה. היהודים איבדו את רכושם, וזרם הפליטים שנדחסו בו הגדיל את התמותה במספרים מתעצמים.

ברוך היה אז כבן 13, וכבר ידע להשתמש בנשק חם. הוא שיחק בנשק בגלוי בתוך הגטו, ללא מורא, עד שבאחד הימים נתפס על ידי הנאצים. אלו עמדו להורגו אך ברוך בעל התושייה הצליח להימלט מידי שוביו. כעבור שלושה ימים נודע לו שאביו נרצח, ומתוך ידיעה כי הנאצים דולקים אחריו החליט לעזוב את העיר, למגינת לבה של אמו אותה לא שב לראות עוד. הוא הגיע לאחד הכפרים, שם התחזה לנוצרי וחי אצל איכר פולני. בפולנית קולחת סיפר ברוך, בעל המראה ה"ארי", לאיכר כי נשאר יתום לאחר שהוריו נהרגו בהפצצות ומאז הוא מתגלגל ממשק למשק. האיכר האמין לו וקיבל אותו לעבודה.

כעבור זמן קצר הצטרף ברוך למחתרת הפולנית. עד מהרה הצטיין בפעולותיו ועלה לדרגת קצין.

ביום 3 במאי 1943 קיבל ברוך בן ה-15 פקודה ממפקדיו במחתרת לעבור בחוצות ורשה במסע תעמולה, רכוב על אופנוע, לבוש מדי הצבא הפולני ודגל פולין בידיו. ברוך ידע כי אם יסרב ייהרג והחליט כי אם נגזר עליו למות, ימות כגיבור. הוא עשה כפי שנתבקש, ובראותו שנאצים דולקים אחריו הגביר את המהירות, הצית את פתיל המוקש שהיה מחובר לאופנוע והטיל את עצמו לתעלה. האופנוע התפוצץ וברוך נפצע, אך נותר בחיים. כשהנאצים גילו את מקום מחבואו והתקרבו אליו ללוכדו הטיל בהם את הרימון האחרון שהיה ברשותו, והרגם.

כשהדגל בידו זחל ברוך הפצוע לאורך שישה קילומטרים, עד לכפר הסמוך בו הגישו לו עזרה.

עם חזרתו לוורשה נודע לברוך כי אחותו יושבת בבית הסוהר שבגטו תחת שמירת שוטר יהודי. ברוך הלך להצילה והציע לשוטר סכום כסף גדול, אך הלה ביקש יותר. משהחל ברוך לאיים עליו באקדח הזעיק זה את חבריו השוטרים. ברוך ירה בו למוות ונמלט על נפשו.

בערב חג הפסח תש"ג (אפריל 1943) השתתף ברוך במרד גטו ורשה. המרד פרץ לאחר שנודע על כוונת הגרמנים לחסל את הגטו. הלוחמים, חברי ה"אי"ל" (ארגון יהודי לוחם) שהתאמנו לקראת המרד והכינו בונקרים ונשק, הצליחו לבלום למשך שבועות אחדים את הגרמנים והפילו בהם חללים. המרד דוכא רק אחרי שהגרמנים שרפו את בתי הגטו ולמורדים לא היה היכן להסתתר. לאחר שדוכא המרד חוסל הגטו, ואחרוני אנשיו נשלחו למחנה השמדה.

ברוך הצליח להימלט מהגטו בתום המרד, ושהה בכפר אצל האיכר שהכיר עד יום השחרור.

בתום המלחמה שב ברוך לעיר ולא מצא איש מבני משפחתו. אחד מחבריו שכנע אותו להצטרף לקבוצה אשר עמדה לעלות לארץ ישראל בתוך כמה שבועות. ברוך הצטרף, עבר עם חברי הקבוצה לאיטליה ומשם העפיל ארצה ביום 2 באוגוסט 1946, בספינה "כ"ג יורדי הסירה". הספינה הפליגה מנמל בוקה דה מגרה באיטליה כשעל סיפונה 790 מעפילים. בהגיעה לאזור קפריסין נתגלתה על ידי מטוס סיור בריטי ששלח אליה משחתת, החיילים הבריטים עלו על סיפון האונייה וציוו להוריד את הדגל הלאומי מעל התורן. ברוך, שישב ליד הדגל, סירב להיענות לדרישה, ולא גילה פחד גם כשהשוטר שלמולו איים עליו בנשק שלוף. "כ"ג יורדי הסירה" נגררה לנמל חיפה, ולמרות שביתת הרעב בה פתחו המעפילים במחאה על גירושם הצפוי הם הועלו על אונייה בריטית והובלו למחנות בקפריסין.

ארבעה חודשים שהה ברוך במעצר בקפריסין, ובראשית שנת 1947 הגיע לארץ. הוא התגורר עם חברי קבוצתו בעפולה ועבד כפועל בניין. היה חבר פעיל בסניף ה"הגנה" המקומי.

עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס ברוך גיוס מלא לגדוד 14 בחטיבת "גולני" - חטיבה מספר 1 ב"הגנה". הוא עבר אימונים, השתתף בקורס חבלנים ונטל חלק בליווי שיירות לירושלים. במהלך הפעילות נשברה ידו, אך הדבר לא מנע מבעדו לצאת לקרבות משמר העמק, בהם לחם עם יד שבורה. בהיותו בעמק הירדן, בסוף חודש מאי 1948, ביקש להצטרף לגדוד הפשיטה - גדוד 81 (89) בחטיבה "שמונה".

עם סיום ההפוגה הראשונה במלחמה, ביולי 1948, יזמה ישראל את מבצע "דני" לפתיחת הדרך לירושלים. זאת על אף שכבר התגברו על המצור על העיר הודות ל"דרך בורמה", שנפתחה כחודש קודם לכן.

המבצע התנהל בכמה חזיתות, שהמרכזיות שבהן היו הערים לוד ורמלה. ערב המבצע התגוררו ברמלה ובלוד רבבות תושבים ערבים עוינים שהיוו סכנה משמעותית ליישובי גוש דן ולמושבות הדרום. אלפי לוחמים ערבים מבני המקום הצטרפו לצבא הירדני שפלש לארץ, ויחד היוו כוח גדול ומאיים על הדרך לירושלים.

משימת כיבוש לוד הוטלה בעיקר על גדוד 81 (89). ביום ד' בתמוז תש"ח (11.7.1948) פרץ טור משוריין לעבר לוד כשבראשו משוריין קרבי שנלקח שלל בקרב מהצבא הירדני, ואשר זכה לכינוי "הנמר הנוראי", ובעקבותיו זחל"מים וג'יפים. השיירה המשוריינת נכנסה לקרב קשה עם החיילים הירדנים המבוצרים במקום. בקרב זה נפלו כמה מחיילי הגדוד, ביניהם ברוך.

כיבוש לוד הושלם כעבור זמן קצר על ידי לוחמי חטיבת "יפתח". לאחר מכן נפלה גם רמלה ונכבשו כפרי אזור מודיעין הסמוכים. הישגי המבצע הסירו את החשש מפני חבירה של הצבא הירדני החונה באזור לטרון לרמלה ולוד, חבירה שעלולה הייתה לאיים על לב מדינת ישראל הצעירה.

ברוך היה בן עשרים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק.

החלל הינו "נצר אחרון".
חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.