הספד לגיבור ישראל, השוטר הקדוש - רן גויאלי הי"ד הראשון לצאת, האחרון לחזור

השבוע הושב רן גואילי הי״ד מעזה, לאחר מבצע מורכב, אמיץ ומלא מסירות של לוחמי צה״ל וכוחות הביטחון. ברגע הזה הושלמה מלאכת השבת כל החטופים - החיים והחללים - לישראל. רק מי שמכיר את משפחת גואילי יודע עד כמה המשפט הזה טעון, כואב ומרומם בעת ובעונה אחת. דוד דבוש, מנכ"ל רמלוד פלוס, וחבר קרוב של ההורים, סופד לגיבור ישראל

פורסם בתאריך: 27/01/2026 19:00 מאת: דוד דבוש

נכתב על ידי

דוד דבוש

עורך ראשי

צילום מסך: ערוץ כאן 11

אני כותב את השורות האלה לא רק כעיתונאי, אלא כחבר. כחבר של יצחק גואילי, איציק בפי כל מכריו, אדם שאיתו שירתתי כתף אל כתף בצבא, ושמאז ועד היום אני זוכה לקרוא לו אח. מי שמכיר את איציק יודע שהוא בנוי מחומר אחר - יושרה, אחריות, אהבת הארץ, מסירות אין קץ. וכשאני חושב על רן, אני מבין עד כמה התפוח לא נפל רחוק מהעץ.
רן היה בן לאב שהיה דוגמה ומופת לכל מי שזכה לשרת איתו. וכך גדל - בבית של ערכים, של נתינה, של עמידה למען האחר. בית שבו לא שואלים ״מי יעשה?״ אלא ״מתי יוצאים?״.

הבחירה של רן - לצאת לקרב פצוע, כי החברים שלו שם
בשמחת תורה, ביום שבו הארץ רעדה, רן היה יכול להישאר בבית. הוא היה פצוע, עם כתף שבורה, יומיים לפני ניתוח. כל אדם אחר היה נשאר לנוח. אבל רן לא היה ״כל אדם אחר״.

הוא אמר לאביו: ״אבא, החברים שלי שם. אני לא משאיר אותם לבד״. במשפט אחד הוא תמצת את כל מהותו: אחריות. אחווה. אומץ. אהבת אדם. אהבת הארץ. רן יצא לקרב כשהוא פצוע, נלחם עד הכדור האחרון, הציל חיים רבים ועמד בחזית בדיוק כפי שחונך - לא לחשב סיכונים, אלא לחשוב על מי שנמצא לידו.

843 ימים של המתנה - והוא עדיין היה הראשון בלב של כולנו
גופתו של רן נחטפה לעזה, והפכה לסמל של כאב לאומי. 843 ימים של אי ודאות, של תקווה, של תפילה, של מאבק ציבורי ומוסרי להשבתו. בני משפחתו - טליק האם, איציק האב והאחים - לא ויתרו לרגע! הם נשאו את הכאב בגבורה, בכבוד, באמונה. הם הפכו את רן לסיפור של עם שלם.

מחווה אישית - תמונתו של רן הפכה לתמונת הפרופיל שלי
מהיום שבו נודע כי רן נפל בקרב, לא יכולתי להמשיך בשגרה. הרגשתי צורך עמוק, טבעי ומחייב, לעמוד לצד המשפחה. החלפתי את תמונות הפרופיל שלי - ברשתות החברתיות ובוואטסאפ, לתמונתו של רן הי״ד. זו הייתה דרכי לומר: אני איתכם, משפחת גויאלי היקרה. כולנו איתכם. רן הוא לא רק שלכם - הוא של כולנו. של כל עם ישראל! המחווה הקטנה הזו הפכה עבורי לסמל של מחויבות. בכל יום שבו ראיתי את פניו של רן על המסך הזכיר לי את גודל האדם שהיה, ואת גודל החוב שיש לנו כלפיו.

דוד דבוש: "תמונתו של רן הפכה לתמונת הפרופיל שלי מהיום בו נחטף"

החזרה הביתה - ברגעים של קדושה
התיעוד שהגיע מהרצועה מטלטל את הלב: לוחמי צה״ל נושאים את האלונקה של רן, ממלמלים בקול שבור את ״שיר למעלות״, צועדים בחרדת קודש אל הגבול. זה לא היה עוד מבצע. זה היה מסע של עם שלם שמחזיר את בנו הביתה.

״חתיכת טמבל… אני גאה בך!״ - קולו של אבא
בטקס בנחל עוז, במקום שממנו יצא רן לקרב שממנו לא שב, עמד איציק מול ארונו ואמר את המשפט שריסק את כולנו: ״חתיכת טמבל… הייתה לך אפשרות להישאר בבית. אבל אמרת לי - אבא, אני לא אשאיר את החברים שלי לבד. תראה את הכבוד שיש לך פה. אני גאה בך, בן שלי״. אין מילים שיכולות להכיל את העוצמה של הרגע הזה. אין מילים שיכולות להכיל את גודל האובדן, ואת גודל הגאווה.

רן - גיבור ישראל
רן גואילי היה גיבור. לא גיבור של רגע - גיבור של חיים שלמים. אדם גדול פיזית ורך בנשמה, חבר שתמיד ראה את מי שמולו, לוחם שלא ידע לעמוד מהצד, בן למשפחה שמגלמת את הטוב שבעם הזה,
סמל של מסירות, של אהבה, של נתינה, הוא נתן את חייו למען כולנו, והשאיר לנו צוואה אחת: להיות ראויים!

צילומים: דוברות משטרת ישראל

פירוש שמו היה שמחת תורה - והוא נפל בשמחת תורה!

יש רגעים שבהם השפה העברית, ההיסטוריה והגורל נפגשים בנקודה אחת: נקודה שמאירה את הסיפור כולו באור אחר. איציק גואילי, אביו של רן, אמר לי משפט שלא יוצא מהלב:

"שמו של בני הוא רן, רני - שפירושו שמחה. ושם משפחתנו, גואילי, ע"ש גווילי ספר התורה. אם מחברים את שני הדברים, שמו של בני הוא למעשה "שמחת תורה", והוא נפל בשמחת תורה ה'תשפ"ד."

קשה לשמוע את המילים האלה מבלי להרגיש צמרמורת. קשה שלא להבין שגורלו של רן נכתב באותיות של קדושה, של שליחות, של משמעות עמוקה הרבה מעבר לחיים עצמם.

רן - שמחה. גואילי - ע"ש גווילי התורה. שמחת תורה - היום שבו יצא להגן על עמו, היום שבו מסר את נפשו. זהו אינו צירוף מקרים או 'שמירה פרטית'. זהו אות משמיים. זהו סיפור של נשמה שנשאה בתוכה אור גדול, וחזרה אל עמה ביום שנושא את שמה. רן הי"ד, גיבור ישראל, הגיע להציל את עם ישראל, השלים את משימתו, וחזר להיות מלאך בשמיים. יהי זכרו ברוך!

צילומים: דוברות משטרת ישראל

מילה אישית
איציק, טליק, משפחת גואילי היקרה: אני כותב את הדברים מדם ליבי, עם דמעות בעיניים ועם לב מלא הערכה. הכאב שלכם הוא הכאב של כולנו. הגאווה שלכם היא הגאווה של כולנו. ורן - הוא הילד של כולנו! אני מבטיח לכם דבר אחד: הסיפור של רן לא יישכח. הגבורה שלו לא תישכח. והעם הזה ימשיך לשאת את שמו בגאון. יהי זכרו ברוך. יהי שמו חקוק בלב האומה לעד, אמן!