פרשת השבוע "ניצבים וילך" מאת: הרב שמעון מאיר ביטון
פרשת השבוע "ניצבים וילך" מאת: הרב שמעון מאיר ביטון
פורסם בתאריך:
את פרשת ניצבים קוראים תמיד לפני ראש השנה, כי יש קשר בין הפרשה ובין ראש השנה. הפרשה נפתחת בעניין האחדות, שהיא הכנה עיקרית לקראת ראש הנשה. על הפסוק: "אתם ניצבים". בעמידה בטוחה, וזאת משום שהם בבחינת "כולכם" – מאוחדים ומלוכדים. האחדות מעניקה לעם ישראל כח עמידה, והיא הכלי שבו שורה ברכת ה'. המדרש ממשיל את עם ישראל לאגודת קנים: כל קנה בנפרד נשבר בקלות, אך כאשר קבוצת קנים אגודה יחד, אי אפשר לשוברם. כך גם בעם ישראל: כשהם מאוחדים, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "שואב מימך" – הם "ניצבים" ועמודים איתנים.
האחדות היא מקור כוחו של עם ישראל. הלוא עם ישראל מאוחד עם הקב"ה – חלק ה' עמו". לא ייתכן אפוא שגורם כלשהו יוכל לפגוע בו. אם בכל זאת יכול משהו לפגוע בעם ישראל, הדבר נובע מכך שיהודי פותח בעצמו מעין סדק או נקב קטן, ובכך מקנה אחיזה לגורמים חיצוניים. העדר אחדות ושלום עושה את העם חשוף לפגיעות, ואילו כששוררים בתוכו שלום ואחדות – שום דבר אינו יכול לפגוע בו. האחדות יש בכוחה גם למנוע סדקים בין האדם לעצמו. לא תמיד מסוגל אדם לגלות את מגרעותיו, שכן אהבתו העצמית מכסה על חסרונותיו. רק חברו הטוב יוכל להעיר לו עליהם ולעזור לו לתקנם. כשיש אחדות, עוזר האחד לרעהו לתקן את עצמו.
זו הסיבה לדרישה מכל אחד ואחד, לקנות לעצמו חבר לשם הידברות הדדית בענייני תורה ומצוות ועבודת ה'. כאשר שני יהודים מדברים ביניהם בענייני עבודת ה', יש לפנינו שתי נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת, והדבר מקנה יתרון לכוח הקדושה. ובכוח זה ניתן לסלק אפילו את הסדקים והבקיעים הקטנים ביותר.
הסדקים הללו עלולים לבוא דווקא על רקע של רווחה, סכנתם של רדיפות וקשיים חיצוניים אינה מגיעה לגודל הפיתוי של תנאי עושר ורווחה. דווקא בתנאים נוחים עלולה לחול ירידה בחיים הרוחניים. תחילה אין מדובר בסטייה מן ה"שולחן ערוך", אלא בירידה בהידור במצוות ובהתנהגות כללית, שפעם, אצל הסבא, לא עלתה על הדעת. אך מהסדק הקטן הזה עלולה להתפתח הידרדרות, עד שהגורמים החיצוניים יקבלו אחיזה בעם ישראל. על ידי אחדות וחיזוק מתמיד של איש את רעהו אפשר למנוע גם את הסדקים הללו ולגשת "כולכם", בהרגשה של "ניצבים", לקראת ראש השנה.
ראשי תיבות "אלול": "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך"
לפיכך נוהגים בקהילות שונות להשכים לומר סליחות מראש חודש אלול ואילך.
לפיכך נוהגים בקהילות שונות להשכים לומר סליחות מראש חודש אלול ואילך.
קוראים יקרים!
הבעל שם טוב מביא משל על משמעותה של תקיעת שופר בראש השנה. מבן מלך גלה לזמן ממושך מארמון המלוכה, וכאשר שב אחרי שנים, פרוע ולבוש קרעים, אין איש מכיר בו את הנסיך האובד. כשרואה הבן את אביו, הוא פורץ בזעקה מעומק ליבו: "אבא, אבא, הצילני!".
המלך מזהה את קולו של בנו וזעקתו נוגעת עד עמקי נשמתו, והוא ממהר להשיבו אליו.
כך גם נשמות ישראל גלו מעל שולחן אביהן, ירדו מתחת כיסא הכבוד, הוכנסו לגוף גשמי והתגשמו בעוונות. בראש השנה כמהה הנפש היהודית לשוב אל ה', ואז היא זועקת מעומק הלב, צעקה פנימית: "אבא, אבינו שבשמים, הצילנו!" זו משמעותה של תקיעת שופר – צעקת הלב של הנשמה היהודית.
מוסבר בתורת החסידות, שעיקר בצעקה זו איננו תוכן הצעקה, אלא עצם הצעקה, כשאדם צועק יש כאן שני דברים: עצם הצעקה והתוכן שהוא מבקש לבטא באמצעותה, וכאן אומרים שהעיקר איננו התוכן שיהודי מכניס בצעקתו אלא עצם הצעקה.
מבחינת התוכן – יש הבדלים בין יהודי ליהודי. לכל אחד ואחד מילים שונות, כוונות שונות ומשאלות שונות. אולם מבחינת עצם הצעקה, כל ישראל שווים. כל יהודי צועק את ה' ומשתוקק לשוב אליו. זה זועק בקול שנשמע כלפי חוץ וזה זועק בקול פנימי שאינו נשמע, אבל הכל צועקים אל ה' וצעקה זו, שבאה לידי ביטוי על ידי תקיעת השופר, שעולה מעלה מעלה ומתקלת אצל הקב"ה. והוא מעניק לכל אחד ואחת מישראל שנה טובה ומתוקה.
בברכת שבת שלום ומבורך !
הרב שמעון מאיר ביטון
תגובות
