פרשת השבוע: במדבר
פרשת השבוע: במדבר
פורסם בתאריך:
בס"ד
כניסת השבת: 19:13
יציאת השבת: 20:18
פרשת "במדבר"
לעילוי נשמת רב העיר לוד, הרב חיים חדד זצ"ל
פרשת במדבר
פרשת במדבר פותחת את החומש הרביעי, חומש השונה מאד באופיו מחומש ויקרא הקודם לו. אופי החומש הוא סיפורי-עלילתי ומתוארים בו אירועים רבים שקרו לעם ישראל, במדבר סיני. בין לבין מופיעות מספר פרשיות מצוות, שבחלקן מהוות תוספות והשלמות לנושאים שכבר עלו בחומש ויקרא וחלקן חדשות. חומש במדבר נחלק לשני חלקים עיקריים. הראשון מתאר את האירועים שקרו בשנה הראשונה במדבר (עד חטא המרגלים בפרשת שלח) והשני מתאר את האירועים שקרו בשנה האחרונה במדבר (שנת הארבעים, כחלק מההכנות לכיבוש הארץ). בסיום החומש, בני ישראל חונים בערבות מואב, מול יריחו ומוכנים לכניסה לארץ ישראל. העניינים העיקריים בפרשת במדבר הם מפקד השבטים וסידור בני ישראל במחנות. מסע במדבר מצריך מבנה ארגוני ברור. לא ייתכן שכל אחד ינוע כרצונו, סדר חייב להיות. העם מחולק לשבטיו השונים (חלוקה שהייתה כנראה בפועל גם קודם), לכל שבט ממונה נשיא ומניין הגברים הכשירים לצבא נמנה ונספר. השבט היחידי החריג הוא שבט לוי שאינו נמנה עם כל השבטים. לשבט לוי תפקידים אחרים והם אינם יוצאים בצבא ותפקידם לשמור ולעבוד במשכן. לאחר מכן ה' מצווה גם על סדרי החנייה במדבר. אוהל מועד נמצא כמובן במרכז (וסביבו הלויים) והשבטים מסביב בארבע קבוצות שבכל אחת שלושה שבטים. לכל קבוצה יש שבט ממונה (יהודה, ראובן, דן, אפרים) ועוד שני שבטים נלווים. כאשר מתחיל מסע וכל המחנה צריך לנוע, לכל קבוצת שבטים יש סדר ותפקיד ברור מתי הם מתחילים לסוע. פרק ג' מתחיל בתיאור תולדות משה ואהרון (אולם למעשה מתאר רק את תולדות אהרון, תולדות משפחת הכהונה). התורה מסבירה שהלווים נבחרו לעבודת המשכן במקום הבכורים (וראו מאמר לפרשת פקודי המזכיר נושא זה), אולם לא נותנת סיבה להחלפה זו (הפרשנים תולים את הסיבה בחטא העגל, בו שבט לוי לא חטא ואילו הבכורים שהיו צריכים להניא את אחיהם הצעירים יותר ולגרום להם לוותר על הרצון לעבוד את העגל, לא עשו זאת). עכשיו גם שבט לוי נמנה למשפחותיו ולכל משפחה בשבט לוי מוגדר תפקיד מיוחד. הפרשה מסתיימת בתיאור תפקידה של משפחת הקהתי (בני קהת) שעבודתם היא המסוכנת ביותר, מאחר והם נושאים את כלי המשכן ממש וצריכים בכך זהירות מרובה. ללויים מותר רק לשאת את כלי הקודש אך בלי לגעת בהם. לפיכך הכהנים (אהרון ובניו) מצווים לסייע לבני משפחת הקהתי ולכסות את כלי המקדש ואנשי משפחת הקהתי תפקידים לשאתם (מבלי לגעת בכלי הקודש עצמם). האיסור הוא כל כך חמור שהתורה מדגישה נושא זה של איסור הנגיעה בכלי הקודש שלוש פעמים ומצווה את בני אהרון לא לזלזל באיסור זה ולא לגרום לאסונות בשבט הקהתי (ציווי זה אפקטיבי במיוחד לאהרון ובניו שחוו אסון כבד במיתת נדב ואביהוא - וראו הרחבה במאמר לפרשת אחרי מות על ההרחקה מהקודש)
הפטרת שבועות היא בתחילת ספר יחזקאל ומתארת את החזון הידוע בשם "מעשה המרכבה". בדחילו וברחימו אנו ניגש לעסוק בהפטרה זו.
אומרת המשנה במסכת חגיגה פרק ס' משנה א: "אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ." מסביר רבי עובדיה מברטנורא:
"ולא במעשה מרכבה. שראה יחזקאל ושראה ישעיה. ורמב''ם פירש, מעשה בראשית, החכמה הטבעית. ומעשה מרכבה, מציאות האל ותאריו והמלאכים והנפש והשכל. ומה שיהיה אחר המות. ואין נראה לי שיקרא כל זה מעשה מרכבה, דא''כ חכמת המרכבה הוה ליה למתני, אלא מעשה מרכבה הוא שע''י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר, וצופין איך משמרות המלאכים במעמדן ואיך היכל לפנים מהיכל, כעין הסוכין ברוח הקודש".כוונת המשנה אינה כי אין לקרוא פסוקים אלו כלל, אלא שלא מלמדים את תורת הסוד בציבור, אלא ליחידים בודדים, יחידי סגולה, אשר הם מסוגלים להגיע לעומק הדברים בדעתם.
כבר בתחילת ההפטרה אעיר שאיני מבין אותה, אין לי מושג ויכולת להבין מה יחזקאל הנביא ראה ואפילו אין לי מושג להבין מה יחזקאל מתאר שהוא ראה. שימו לב שכמעט כל תיאור מכיל את התחילית "כ" או כעין וכו'. זהו לא תיאור מדויק אלא תיאור מקורב. מסיבה זו לא נביא ניסיונות שחזור וציורי אומנות לפרק זה.
מה כן נעשה? נשתדל לסלול לנו נתיב בנבואת יחזקאל כפי הבנתנו המעטה ותוך ניסיון להבין רק את הדימויים בהם השתמש הנביא בהשוואה למקומות אחרים בתנ"ך. בוודאי שלא נעסוק בשמות ובתורת הסוד וננסה עד כמה שאפשר לשמור על דרך הפשט כפי שעשינו בהפטרת פרשת יתרו בה קראנו את חזונו הגדול של ישעיהו, הנכלל גם הוא תחת ההגדרה של מעשה מרכבה.
כהערת פתיחה נעיר שהמונח מרכבה כלל לא מופיע בפרק.
א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה עַל-נְהַר-כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקים: ב בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין:
תחילת הפרק פותחת בתארוך כפול. אמנם בפסוק א' לא ברור למה סופרים את שנת השלושים, אולם אפשר להשוות מתוך ציון השנה שמופיעה בפסוק ב'. רש"י למשל עושה חישוב ומציין כי מניית שלושים השנה היא לשנת היובל האחרונה.
ג הָיֹה הָיָה דְבַר-ה' אֶל-יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל-נְהַר-כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד-ה':
הביטוי "היה היה" הוא ייחודי במקרא ומופיע רק כאן. גם שמו של הנביא נזכר בספרו פעמיים בלבד (הפעם השנייה בפרק כ"ד) ובשאר הספר הוא מכונה "בן אדם".
ד וָאֵרֶא וְהִנֵּה- רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: ה וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה: ו וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם: ז וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל: ח (וִידֵו) [וִידֵי] אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם:
אם השמים נפתחו, הרי שאנו רואים מראה שהוא מעל השמים. בוודאי המדובר במראות רוחניים ובדברים שמעל הטבע.
האם היה חשמל בזמנו של יזחקאל? ברור שלא והכוונה במילה חשמל לא ברורה לגמרי. נסיונות להשוואת המילה עם מילים דומות בשפות האזור מראה אולי שהכוונה לצבע של אבן חן נוצצת. המילה תורגמה בתרגום השבעים לאלקטרון (שגם משמעותו לא ברורה אך אולי מרמזת על הניצוצות החשמליים) ממנו נגזר מאות שנים אחר הכך המונח electricity שתורגם בחזרה לחשמל אותו אנו מכירים כיום.
בחזיון של ישעיהו עליו עמדנו בהפטרת יתרו, למלאכים יש שש כנפים. נראה שדמויות החיות הן ישויות אחרות. המבנה הבסיסי של החיות הוא מבנה של אדם, כלומר יצור ההולך על שתיים, אולם אין לחיות צד אחורי, וגם לא שני צדדים, אלא ארבעה. כל צד מציג פני חיה אחרת. הרגלים ישרות וכף הרגל דומה לכף רגלו של עגל, או מסתבר יותר כתרגום יונתן - צורה אובלית (סגלגל) ודומה בצבעה לנחושת מבריקה (פליז).
מאחר ובפרק נעשות השוואות לארבע רוחות השמים, נראה שלפי הפשט יש ארבע דמויות שלכל אחת ארבע פנים וארבע כנפיים. אולם רש"י ומפרשים נוספים נוקטים ריבוי בצורה הבאה: ארבע חיות, ולכל אחת ארבע דמויות, ולכל דמות ארבע פנים ולכל פנים ארבע כנפיים. ייתכן והמקור לריבוי הוא בפרק י' בו מתוארת התגלות נוספות של החיזיון: "כא: אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאֶחָד וּדְמוּת יְדֵי אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם". בהמשך נעמוד על עוד הקבלות חשובות מפרק י'
ט חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא-יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ: י וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי-נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:
הפסוק מזכיר את תיאור יריעות המשכן למשל שמות כ"ו ג,: "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ". בתורה אין לנו פרטים על כך אולם מקובל שדמויות החיות המתוארות (אדם, אריה, נשר ושור) היו רקומות גם על יריעות המשכן. שימו לב שלא מדובר בארבע חיות שונות, אלא בארבע חיות שלכל אחת מהן ארבע פנים באותו זמן.
יא וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה לְאִישׁ שְׁתַּיִם חוֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה: יב וְאִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ אֶל אֲשֶׁר- יִהְיֶה-שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: יג וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן-הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק: יד וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק:
החיות אינן סטטיות אולם קשה לנו להבין את מהות התנועה שלהן. בוודאי המחזה הוא רב רושם ואימה. לשונות של אש וברקים, והחיות מנסות לצאת וחוזרות במהירות.
טו וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה- אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו: טז מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵיןתַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפָן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן:
האופנים לא הוזכרו קודם לכן. כל החיזיון הוא ברקיע ומעל הרקיע, ועל האופנים נאמר שהם בארץ. המפרשים מעירים כי הכוונה היא לתחתית הרקיע, אולם אפשר גם להבין שיש כאן חיבור בין הארץ לרקיע (הנמצא מעל השמים). בעלי זיכרון טוב במיוחד יזכרו ששלמה המלך בנה אופנים למכונות בבית המקדש. השוו למלכים ז' ל"ב-לג: "לב וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת וִידוֹת הָאוֹפַנִּים בַּמְּכוֹנָה וְקוֹמַת הָאוֹפַן הָאֶחָד אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה:לג וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם הַכֹּל מוּצָק:"
שימו לב שדווקא אצל שלמה מוזכרת המרכבה! האם היה כאן כבר דימוי קודם כלשהו שנעשה בו שימוש משותף גם בבניית כלי בית המקדש?
יתרה מכך, המילה "אופנים" מופיעה רק במלכים וביחזקאל, בפרקנו וביתר שאת בפרק י' למשל בפסוק הבא: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים אֵצֶל הַכְּרוּבִים אוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וְאוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וּמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ: וּמַרְאֵיהֶם דְּמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן". שימו לב לאיזכור של הכרובים. כידוע כרוב הוא מלאך אולם אנו חושבים מיד על הכרובים מעל ארון העדות בבית המקדש.
ראינו קודם דמיון ליריעות המשכן ועכשיו אנו מוצאים דמיון לבית המקדש ומסקנתנו שאפשר למצוא סימטריה בין המשכן/מקדש לבין המרכבה. הייצוג הארצי של המרכבה והשכינה מתבטא במבנה ובכלים של המשכן והמקדש, אמנם זהו ייצוג מופשט יותר שכן את המשכן והמקדש בנו אנשים ולכן הסימטריה אינה מובנת לנו עד תום.
התיאורים בפרק י' מזכירים מאד את פרקנו אך אין באפשרותנו לערוך השוואה מלאה. נסכם בכך שגם יחזקאל עצמו עושה השוואה בין החזיונות (י' טו): "וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר-כְּבָר". באותו פרק הבדל חשוב, דמות השור מוחלפת בדמות כרוב. נשאיר את העיון בפרק י' לקוראים.
יז עַל-אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: יח וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן: יט וּבְלֶכֶת הַחַיּוֹת יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים: כ עַל אֲשֶׁר- יִהְיֶה-שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: כאבְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים:
התנועה היא תנועה מתואמת, כמעין שחייה צורנית בו גם החיות וגם האופנים עושים את אותן תנועות בדיוק באותו זמן . פסוק כ' מזכיר פסוק בקוהלת (א' ו): "הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ". אולם בעוד בקוהלת הרוח היא, לפחות בפשט, הרוח של ימינו, תנועה של אוויר, הרוח המתוארת ביחזקאל היא רוח בממד רוחני, הגורמת לתזוזה של החיות והאופנים.
כב וּדְמוּת עַל-רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל-רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה:
מהו אותו קרח נורא? קצת קשה לדמיין בישראל ובבל למה התכוון הנביא.הדימוי המסתבר הוא של נטיפי קרח חדים הנוצרים לעיתים במקומות קרים מאד ונראים כמו סכינים ושיניים מחודדות.
כג וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם:
שוב מתואר כאן חיבור כלשהו בין המציאות מתחת לרקיע ובין העולם הרוחני הנמצא מעל הרקיע.
כד וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל- מַיִם רַבִּים כְּקוֹל-שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן: כה וַיְהִי-קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן:
עד עכשיו עיקר התיאור היה חזותי. פסוקים אלו מוסיפים את חוש השמיעה לחיזיון. שימו לב שהמלה קול מופיעה חמש פעמים בפסוק כ"ד. הדימויים לקול החזק של המים מופיעים בנביאים רבים וכן בתהילים וכולנו מכירים את הרעש החזק ששומעים ליד מפל מים. בקישור הבא תוכלו למצוא הסבר פיזיקאלי למה מים כל כך רועשים. יש בחיזיון את החיות, יש את הרקיע מעל ראש החיות והקול עוד נשמע מעליו. שוב נזכיר שאלו לא מידות גובה בקילומטרים, אלא מימדים אחרים לגמרי מאלו המוכרים לנו.
כו וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה:
פסוק זה מזכיר את התיאור בסוף פרשת משפטים (שמות כ"ד י): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר"
כז וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב:
על פסוק זה אומר רש"י: "וארא כעין חשמל. לא נתן רשות להתבונן במקרא זה". פירוש חריג ביותר אצל רש"י ובפרט שהוא פירש את אותו ביטוי בפסוק ד' (לפי מדרש). זה פירושו ולאחר הקריאה אולי נבין מדוע לא כדאי להתעמק מדי בנושאים אלו:
"כעין החשמל. חשמל מלאך ששמו כך וכעין גוון שלו ראה מתוך האש וכך אמרו רבותינו מעשה בתינוק אחד שהיה דורש במעשה מרכב' והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמל ואכלתו ועוד אמרו כי המלה מורכבת באמרם מאי חשמל א''ר יהודה חיות אש ממללות במתניתא תנא עתים חשות ועתים ממללות בשעה שהדבור יוצא מפי הקב''ה חשות בשעה שאין הדבור יוצא מפי הקב''ה ממללות כלומ' משבחות ומהללות את השם ויתכן שיהא חשמל שם העין שהוא קרוב לעין האש כי אמר חשמל מתוך האש ואמר כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה ואמר במראה השניה וממתניו ולמעלה כמראה זוהר כעין החשמל"ומדוע בכל זאת אין להתבנון בפסוק? התשובה היא שחזון יחזקאל הולך מהחוץ אל הפנים. החזון מתחיל בחיות, עובר לאופנים וממשיך לכיסא הכבוד ובסופו של דבר מסיים בשכינה עצמה. כאן כבר המילים לא יכולות לתאר אפילו משהו דומה. הדימוי הקרוב ביותר, הוא לאור חזק. אולי כיום היינו מדמים לאור חזק ברגע של פיצוץ פצצת מימן - שבעתיים כאור החמה. אבל כמובן שהאור החזק הוא מסנוור ומסמא. כלומר אין לנו דרך לראות ולתאר מה יש מאחוריו. עד שם אנו יכולים להגיע בחושים שלנו ומעבר לכך לא!
כח כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר- יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-ה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר:
הנה סופסוף דימוי שאנו יכולים להבין. כולנו ראינו קשת בענן, והיא אכן מראה מרשים, אולם גם כאן הדימוי הוא מקורב וחלקי. אנו רואים רק חצי קשת ואילו הקשת היא מלאה (כיום ניתן ממטוסים לראות קשת מלאה). אולי רואים סוג של הילה (אפקט אופטי אחר של פיזור). שוב נדגיש כי כל אלו הם דמויים ואין חלילה לפרש כי הנביא יחזקאל ראה רק תופעות אופטיות, אלא שהדרך היחידה לתאר ולו במקצת שבמקצת מהמראה היא באמצעות תופעות מוכרות.
ההפטרה כמעט ומסתיימת כאן. בפרק ב' מתוארים דברי הקב"ה לנביא אולם כדי לסיים בצורה יחודית יותר מוסיפים עוד פסוק אחד מפרק ג':
יב וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד-ה' מִמְּקוֹמוֹ:
לדף הראשי של שבועות
נספח
הפטרת יום טוב שני של שבועות (בחוץ לארץ) בספר חבקוק פרק ג' ויש המקדימים פסוק אחרון של פרק ב'. בהפטרה דימויים רבים המתארים את התגלותו של ה' בדומה למעמד הר סיני.
כ וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל-הָאָרֶץ:
ב ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה' פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר:
ג אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ:
ד וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן (עֻזֹּה ) [עֻזּוֹ] :
ה לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו:
ו עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ:
ז תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן:
ח הֲבִנְהָרִים חָרָה ה' אִם-בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם-בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל-סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה:
ט עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה נְהָרוֹת תְּבַקַּע-אָרֶץ:
י רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא:
יא שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ:
יב בְּזַעַם תִּצְעַד-אָרֶץ בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם:
יג יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת-מְשִׁיחֶךָ מָחַצְתָּ רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע עָרוֹת יְסוֹד עַד-צַוָּאר סֶלָה:
יד נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ (פְּרָזָו) [פְּרָזָיו] יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ-לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר:
טו דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים:
טז שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי לְקוֹל צָלְלוּ שְׂפָתַי יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ:
יז כִּי-תְאֵנָה לֹא-תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה-זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא-עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים:
יח וַאֲנִי בַּה' אֶעֱלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי:
יט ה' אֲדֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי:
פרשת 'במדבר' על פי "מודעות" - מרכז רוחני לקבלה
עריכה : דוד אגמון
הפרשה מגלה לנו את הסדר המופלא הקיים בבריאה ואיך כל אחד מאתנו מחוייב למצוא את מקומו, תפקידו וייעודו האישי בתוך המערכת הגדולה, איך דוקא ע"י ביטול ה'יש' הפרטי ניתן למצוא את ה'יש' הגדול
פתיחה
פרשת 'במדבר' פותחת את ספר 'במדבר'. הספר שמלמדנו כיצד היו ישראל הולכים במדבר במחנותיהם ובמסעותיהם, וכל המאורעות, הניסים והניסיונות שאירעו להם. הפרשה פותחת במפקד בני ישראל ההולכים במדבר, שמותיהם ומספרם לפי בתי אבותיהם. שבט לוי נפקד בספירה נפרדת והופקד על עבודת המשכן. הפרשה מתארת כיצד חנו השבטים סביב המשכן וכיצד נסעו בהתאם, כולל העבודה המיוחדת של משפחת בני קהת מהלויים בנשיאת כלי המשכן.
כאשר קוראים את המדרשים המתארים את תמונת בני ישראל במדבר, אפשר רק להתמלא בהשתאות ופליאה נוכח המציאות המופתית שהיתה מנת חלקם של אותו הדור. כשלושת אלפים וחמש מאות שנה אחרי כן, אנחנו הצאצאים של אותו הדור ויש לנו קשר ישיר עם אותה המציאות. זהו לא רק תיאור היסטורי, זוהי מציאות רוחנית שנוגעת עמוק בחיי כל אחד מאתנו, כפי שנראה בהמשך.
במרכז מחנה ישראל עמד המשכן בכל תפארתו. מארבעת צדדיו חנו ארבעת משפחות שבט לוי - משה ואהרון ובניו לצד מזרח, ששם היה פתח המשכן, בני גרשון בצד מערב, בני קהת בצד דרום, ובני מררי בצד צפון. סביב למחנה לוי, מכל ארבע רוחות חנו י"ב שבטי ישראל. ג' שבטים לכל רוח - יהודה, יששכר וזבולון לצד מזרח, ראובן, שמעון וגד בצד דרום, אפרים, מנשה ובנימין לצד מערב, ודן, אשר ונפתלי לצד צפון. סדר מופתי, שעוד נשוב ונדבר בו.
השבטים לא רק חנו בצורה כזאת, אלא גם נסעו כך. נשמע די מסורבל, לא? לנוע במדבר בצורה גיאומטרית, מדויקת להפליא, שמידתה י"ב מילין על י"ב מילין, כיצד זה התאפשר? שבעה ענני כבוד היו מקיפים אותם - ד' עננים מכל רוח, ענן אחד מלמעלה ואחד מלמטה, וענן אחד שהיה הולך לפניהם ומיישר את הדרך, הופך הרים ובקעות למישור, שורף נחשים ועקרבים בפניהם. סוכה רוחנית אשר הגנה על עם שלם במציאות הטבעית הקשה של המדבר.
לכל שבט היה דגל משלו. צבעו כצבע האבן הטובה שהיתה כנגדו באבני החושן על ליבו של אהרון הכהן. על הדגל היה סמלו של כל שבט. למשל, שבט ראובן, דגלו היה אדום כאבן הרובי ועליו היו מצוירים הדודאים שהביא לאימו. כך כל שבט ושבט באפיונו הייחודי. על דגלי השבטים שהיו בארבע קצוות המחנה הופיעו ד' האותיות של שם השם. בהמשך, נכנס קצת יותר למשמעות עניין הדגלים.
כאשר באו לנסוע, היה הענן העליון נעשה למין קורה ומורה להם את כיוון הנסיעה. הכוהנים היו תוקעים בחצוצרות הכסף ארבע תקיעות, כל אחת מורכבת משלושה קולות. השבטים היו מתארגנים לתזוזה, בני לוי היו מקפלים את המשכן כפי שצוו, וכאשר אמר משה, "קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ" (במדבר י' ל"ה), היה הענן מתחיל לנוע. למעשה, בני ישראל ריחפו על הענן בדרכם.
כשסיימו להלך, היו ענני הכבוד עומדים ואותו ענן שנהיה כקורה, היה שב לצורתו המקורית. משה היה מכריז,"שׁוּבָה ה', רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י' ל"ו), הלויים היו מקימים את המשכן ובני ישראל היו מתיישבים סביבו. כיצד היו יודעים את גבולם המדויק? ביחד איתם נסעה באר מרים שליוותה והשקתה אותם במדבר. הבאר היתה חונה בפתח חצר המשכן. שנים עשר נשיאי ישראל היו באים וסובבים אותה במקלותיהם ואומרים עליה שירה, "עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ" (במדבר כ"א י"ז). מי הבאר היו יוצאים ונעשים כנחל שהקיף את מחנה השכינה, ומאותו נחל יצאו ארבעה נחלים לכל רוח והקיפו כל שבט ושבט וכל משפחה ומשפחה, כמראה טבלאות, טבלאות. יותר מכך, באותו הרגע שהנחלים היו נפרשים, היו המים מצמיחים כל מיני מעדנים, כמעין עולם הבא.
מזיו תכלת השמים היו הנחלים נראים כתכלת, מצוירים כעין השחר והלבנה והחמה. אומות העולם היו רואות מראה זה למרחוק והיו משבחות את הקב"ה: "מִי-זֹאת הַנִּשְׁקָפָה, כְּמוֹ-שָׁחַר: יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה--אֲיֻמָּה, כַּנִּדְגָּלוֹת" (שיר השירים ו' י').
משכן אלוקי, דגלים צבעוניים, מסע מסודר להפליא, תרועת חצוצרות, ענני כבוד, נוף מדברי שמשנה צורתו ובאר של שפע כל טוב... מציאות שנמצאת מעבר לכל דמיון... איך כל זה נוגע לנו, במציאות של חיינו, כיום?
שותפות בבריאה
כדי להתחיל ולהבין את המסר שהפרשה מעבירה לנו, אנו צריכים להכיר את תפקידו החשוב של האדם בבריאה. האדם צריך להדמות לבורא. אמרו חז"ל, "הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום" (מסכת שבת קל"ג). הרב שליט"א מסביר, כמו שהקב"ה בורא עולמות, ככה האדם מצווה לברוא עולמות. כמו שהקב"ה כל הזמן מחדש את עולמו, ככה האדם צריך לחדש את המציאות שלו בכל יום. החידושים באים מהתורה. כמו שנאמר על מעשה הבריאה, "באורייתא הסתכל וברא עלמא", ככה כל חידוש בבריאה זה בהסתכלות בתורה. גם כח החידוש באדם בא מהתורה. התורה זה הדבר שמקשר בין האדם לבורא.
דבר נוסף, אומר הרב שליט"א, בשותפות שהקב"ה עשה איתנו, הוא נתן לנו יותר קרדיט ממה שיש לו בבריאה. הוא ברא עולם, עולם יפה, אבל זהו עולם שאי אפשר ממש לחיות בו. ההנאה האמיתית היא כשהאדם נעשה שותף ועושה את חלקו. לפני זה, נמצאים במדבר, אין בית, אין שום דבר. אדם צריך לסתת אבנים ולבנות בית, אז יש הנאה שלמה והיא באה דוקא ממעשה האדם. כמובן, שכל הכח לעשות בא לאדם מאת השם. אבל בחלוקה הזאת שהאדם צריך לעשות את מה שהבורא עושה, בשלב הזה, החלק של האדם יותר גדול מחלקו של הבורא.
סדר מופתי - הדגלים
ראינו במדרשים את הסדר המופתי, המערכת המושלמת, שהיתה מנת חלקם של בני ישראל במדבר. אומר הרב שליט"א, הקב"ה ברא את עולמו עם סדר מסוים. הסדר הזה מופיע בכל דבר, בגשמי וברוחני. זה מה שראו בני ישראל בזמן מתן תורה. הקב"ה פתח את כל השערים ועם ישראל ראו את המבנה שיש בשמים - צבאות של מלאכים עם דגלים בסדר קבוע, ראו את הקב"ה על כסא הכבוד מוקף בכ"ב אלפים מלאכים, כמניין שבט לוי, וראו עוד י"ב מלאכים גדולים, שלושה לכל צד, ערוכים דגלים, דגלים. לכן, כתוב במדרש, שעם ישראל נתאוו לדגלים. מה שזה אומר באמת זה שהם רצו להשליט את אותו הסדר השמיימי כאן למטה בארץ.
כל העניין של דגלים מורה על סדר שאיש על דגלו, איש על מחנהו. כל אחד יש לו את האות שלו, את התפקיד שלו, את המשמר הקבוע שלו. הכל בצורה מסודרת. כתוב, "ודיגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב'). הדגלים זה הגילוי של אהבת הבורא אלינו. לכן ניתן לבני ישראל הסוד הזה. הם ביקשו דגלים והקב"ה נתן להם. למעשה, השיגו במדבר את אותו סדר של מלאכי השרת.
סדר בעולם
ממשיך הרב שליט"א, בקבלת התורה ראו וקיבלו מעשה בראשית, את סדר הראשית של הדברים, איך הכל מסודר מעצם הבריאה. אחרי זה, עניין הדגלים זה מעשה מרכבה, זה המשכת התנועה. צריך להכניס את הסדר הרוחני הקבוע אל תוך המציאות הגשמית המשתנה. לכן כתוב, "כֵּן-חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ" - כמו שראו סדר בראשית וסידרו את עצמם לפיו, כך גם התנועה שלהם בעולם היתה לפיו. יש סדר לדברים בעולם, אפילו שיש פירודים ושנאה, בסופו של דבר, הכל מתחבר בכל ויש סדר לדברים. אי אפשר לשנות את זה. העניין שלנו כאן, בעולם שכולו בתנועה, זה לנוע בהתאם לאותו סדר ראשיתי. הענין של כל אחד מאתנו הוא למצוא את מקומו באותו סדר ראשיתי ולנוע על פיו. זה לא שהסדר הרוחני זה רק כשאני שומע שעור ושאר החיים זה באלאגן אחד גדול. לא! את הסדר הרוחני צריך להשליט על כל צעד וצעד, על כל מעשה ומעשה בחיים שלנו.
שם מראה על שליחות
הפרשה גם נותנת לנו את המפתח כיצד למצוא את המקום והתפקיד שלנו בסדר הגדול. הפרשה פותחת,"שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם". הקריאה בשמות היא שמביאה את הסדר של העולם. מה זאת אומרת?
בני ישראל ירדו למצרים עם שמות, "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה" (שמות א' א'), ועלו משם עם שמות. שם נועד כדי שיזכירו אותו, שיקראו בו ותפקידו לעורר את החיות של האדם. אומר הנעם אלימלך, כשאדם ישן, יכולים לעשות רעש גדול והוא לא מתעורר, אבל אם מזכירים את השם שלו, הוא יתעורר. אומר הרב שליט"א, השם מעורר את הנשמה, מדבר וקורא לנשמה. לכן מניין השמות זה כדי שיבינו ויכירו את הכח של הנשמה וככה יעוררו את הנשמה של כל אחד. כשזה קורה, כל אחד יודע בדיוק מה התפקיד המיוחד שלו וזה יציאה לחירות. כך גם כל אחד מוצא את המקום האמיתי שלו בסדר הכללי.
במדבר סיני עם ישראל זכו לעליה רוחנית. נהיו דומים למלאכי השרת, קיבלו את אותה חיות. כתוב, "לֶחֶם אַבִּירִים, אָכַל אִישׁ" (תהילים ע"ח כ"ה). זהו המן שאכלו, לחם של מלאכי השרת. בני ישראל נעשו רוחניים, יצורים נבדלים, וכמו שלכל אחד ממלאכי השרת יש תפקיד, ככה לכל אחד מאתנו תפקיד. כמו שלכל מלאך יש שם לפי השליחות שלו, כך בעם ישראל לכל אחד יש שם ויש את השליחות שלו. השם מורה על השליחות הייחודית בעולם הזה. כתוב, "מוֹנֶה מִסְפָּר, לַכּוֹכָבִים; לְכֻלָּם, שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהילים קמ"ז ד'). בעוד המדענים מנסים למנות ולמספר את הכוכבים במרום, אומר לנו דוד המלך, שהבורא כבר ספר אותם ונתן לכל אחד שם ותפקיד. אנו רואים שלכל דבר בבריאה יש שם ותפקיד.
אומר השל"ה הקדוש, מניין השמות של בני ישראל הביא לכך שכל אחד יכיר בחשיבותו כחלק מהכלל, יש לו שם, יש לו תפקיד, ויוצא מכך, שיש לו גם אחריות גדולה כלפי הכלל. יכול להיות שהוא הנקודה שתכריע את כל המציאות של הכלל לכף זכות או ח"ו לכף חובה. אם מישהו אינו נמצא במקומו, או שאינו עושה את התפקיד שלו, הוא משבש את המערכת כולה. צריך להתבונן בזה לעומק.
בחירה חופשית
אמרנו שהשם של האדם מורה על תפקידו, אלא שלאדם יש בחירה גם בשליחות וגם בשם. ז"א, הבחירה היא במשמעות שמוזגים אל השם. השמות הראשונים שהאדם נתן, זה קין והבל. קין מלשון, "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'"(בראשית ד' א'). זה שם מאוד יפה. כל הקניין שלו זה לעשות את רצון השם. אבל, קין זה שורש כל החורבן בעולם - כל המזיקים, כל המבול שהיה, זה מבניו של קין. לשמו יש שתי משמעויות, קין מלשון קניין, או קין מלשון 'קינא דמסאבותא', קן של טומאה, דרכו באה הטומאה לעולם.
אומר הרב שליט"א, השם קין היה שם של טומאה בגלל הבחירה של קין עצמו, בגלל מעשיו. יתרו, שהוא משורש קין ונקרא איש קייני, בא אל משה אל המדבר, ועליו נאמר, "אֵיתָן, מוֹשָׁבֶךָ, וְשִׂים בַּסֶּלַע, קִנֶּךָ"(במדבר כ"ד כ"א). שים את הקן שלך בסלע של התורה. אז המשמעות של השם קין חזרה להיות, "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'". יתרו בא ושב בתשובה ותיקן את שורש קין.
כשנותנים שם לאדם, יש לו משמעות של תפקיד וזה מבטא את התוכן של הנשמה של אותו אדם. השם זה הלבוש, הבסיס הראשוני, שנותן לאדם את הכח לעשות את התפקיד שלו. בכל שם יש מספר משמעויות ויש בחירה חופשית איזו משמעות יוציא האדם מהכח אל הפועל.
בחירה מחודשת
עוד חשוב להתבונן בנושא הבחירה והייעוד, בענין שאנו אומרים בתפילה, "הבוחר בתורה, ובמשה עבדו ובישראל עמו". הקב"ה בחר בעמו ישראל. האם יש כאן איזה גזענות או לאומיות ח"ו?! ניתן להבין זאת במשל על מלך שדרש מכל בעלי האומניות לעשות לו מעשה אומנות והבטיח שמי שיהיה הכי מסור לעניין ויעשה את מעשה האומנות הכי יפה, המלך יבחר בו וייתן לו את בתו לאישה. לבסוף, באו כולם ובאמת כולם טרחו, אבל אף אחד לא טרח כאותו אומן שהוציא את המלאכה הכי יפה ושאותו המלך בחר לחתן עבור בתו. אנו רואים שהבחירה הזאת היא תוצאה של מציאות. בחירה תלויה במעשים.
הקב"ה הוא זה שבוחר, אבל האדם צריך לעשות את עצמו לנבחר ואז הקב"ה יבחר בו. עם ישראל הם העם הנבחר ויש להם אמנם גם זכות אבות. אבל הזכות הזאת לא עוברת בירושה, כי ירושה זה לא ביגיעה אישית. אלא המעשים, היגיעה והייסורים, בכל דור מחדש, עשו אותנו לעם הנבחר.
דוגמא טובה זה אהרון הכהן. בזכות מעשיו, שהיה רודף שלום ומשכין שלום, בזכות שלא היתה עינו צרה באחיו הצעיר ושמח בליבו כשראה את משה שב למצרים בתפקיד הגואל, בזכות מעשיו, נבחר לכהן גדול והכהונה ניתנה לו ולזרעו עד עולם. גם משה רבנו, אמנם נברא בכדי להיות משה רבנו. הבית התמלא אורה כשנולד. אבל משה רבנו לא היה יוצא משה רבנו, לולא היה טורח על כל פרט ופרט ואם לא היה עומד בכל הניסיונות שאף אחד עוד לא עמד בהם. רק אז הוא נעשה מבחר האנושות. זאת המהות של בחירה, על פי התכונות ועל פי המעשים. לא לקחת כמובן מאליו שהקב"ה שם אותנו בתפקיד מסוים. צריך בכל יום להצדיק את זה במעשים, על מנת שתתחדש הבחירה. זאת אומרת שזה לא די למצוא את תפקידי ומקומי בסדר הראשתי, אלא שאני מחויב למעשים שיחדשו את הבחירה הזאת בכל יום מחדש. כמו שאמרנו בהתחלה, הכח והדרך להתחדשות תמידית נמצא בתורה, איתה ברא הקב"ה את העולם ואיתה אנחנו הופכים לשותפים בבריאה בכל יום מחדש. כמו שנאמר, "ומחדש בכל יום מעשה בראשית" (מסכת חגיגה).
הייחודיות של עם ישראל
חז"ל דיברו על ירידת הדורות. אבותינו נסעו על ענני כבוד ואנחנו תקועים בפקקים בנתיבי איילון. אך עם זאת, אנו שייכים לעם מיוחד עם תפקיד מיוחד. הלימוד בפרשת 'במדבר' מסוגל לעורר את הלב והנשמה למהות הפנימית החזקה ששוכנת בנו, המהות של עם ישראל.
במדרש רבה נאמר, "בשלשה דברים ניתנה תורה, באש, במים ובמדבר". אומר על זה הרה"ג מלובלין זצ"ל, שהקו האופייני של עם ישראל הוא מסירות נפש בעד תורתו ואמונתו. אנו כבר קרובים מאוד לחג מתן תורה וכדאי שנתבונן בתכונה הזאת של דבקות העם בתורה. בכל הדורות, בני ישראל הלכו אל הגרדומים ומוקדות האש, נתנו צוואריהם לשחיטה, קפצו לתוך הים ומסרו את חייהם כל אימת שניסו להכריחם לבגוד בתורתם ואמונתם.
השורש והכח להנהגה זאת מצוי בשלושה מקרים. הראשון, היה המעשה באברהם אבינו, אבי האומה. נמרוד המלך הרשע שמ
תגובות
