"מצטערים שאנחנו לא יכולים לחלוק עם אבא את מה שעובר עלינו"
"מצטערים שאנחנו לא יכולים לחלוק עם אבא את מה שעובר עלינו"
פורסם בתאריך:
סרן יעלי ורב"ט יובל קורנפלד, אח ואחות מניר צבי, מספרים על הבחירה של שניהם בשירות משמעותי בחיל השריון, בו שירת אביהם, על הקשר שהתחזק בעקבות השהות באותו הבסיס ועל מבצע "צוק איתן", אשר תפס את יעלי יומיים לאחר שנכנס לתפקידו החדש
שש שנים מפרידות בין סרן יעלי קורנפלד, מפקד פלוגת שריון בחטיבה 7, לבין אחותו יובל, מדריכת שריון. כבנו הבכור של איש שריון ותיק, ששירת באותה החטיבה שבה משרת יעלי היום, הוא שמע כל חייו סיפורים על החיל. "נורא רציתי להגיע לשריון, מבחינתי זה המקום האידיאלי בשבילי", הוא מספר בחיוך. "כל הסיפורים שאבא סיפר לי על השריון ועל החברות האדירה בין החיילים- מתממשים ממש לנגד עיניי".
מסלול התקדמותו של יעלי, שלפני שירותו השלים שנת שירות בקרב הקהילה האתיופית בנתניה, זאת דרך תנועת "הצופים", היה מהיר מאוד. מיד לאחר סיום הכשרתו הבסיסית בחיל, יצא לקורס מפקדים. אך המפקד הצעיר לא הסתפק בכך, ומיד לאחר מכן יצא לקורס קצינים. "אני ממש מרוצה מהתפקיד, ומהמפקדים שמשרתים איתי, ובמקביל אני מתחבר מאוד לחיילים שלי", הוא אומר. על אף גילו הצעיר, הספיק למלא לא מעט תפקידים: מפקד מחלקה בגדוד שריון, סמל בקורס קציני שריון (קק"ש), סגן מפקד פלוגה, זאת תוך כדי מבצע "עמוד ענן". "היינו הפלוגה הראשונה מהחטיבה שהוקפצה לשטחי הכינוס, ואף על-פי שבסופו של דבר לא הייתה כניסה קרקעית, זאת הייתה תקופה מדהימה ומשוגעת".
לאחר שהשלים את תפקידו כסמ"פ, התחנה הבאה בלוח המטרות, שלו הייתה קורס מ"פ. לאחר שהיה מפקד פלוגת טירונים ב"שיזפון", בית הספר לשריון, הגיע "הדבר האמיתי"- פיקוד על פלוגת שריון לוחמת. יעלי נכנס לתפקידו יומיים לפני תחילתו של מבצע "צוק איתן", וכמה ימים לאחר מכן הוקפצה הפלוגה לשטחי הכינוס, כהכנה לפני הכניסה לרצועת עזה. "היינו בשטחי הכינוס במשך שבועיים, ומיד לאחר מכן נכנסנו", הוא מספר. "ישר הייתי צריך להפגין מקצועיות ונחישות ולקיים שיחות מוטיבציה לחיילים שלי, עליהם קיבלתי פיקוד כמה ימים קודם לכן. זאת הייתה הכניסה הכי מטורפת ומדהימה לתפקיד, אף על פי שלא כך דמיינתי אותה".
אך בשלב זה חלה תפנית אותה לא צפה. ביום שבו נכנסה הפלוגה לשטח הרצועה, נפצע יעלי באורח קל ופונה לבית החולים "סורוקה" שבבאר שבע. "חזרתי לפלוגה לאחר יומיים. אלה היו היומיים הכי מחרפנים- לכל מפקד באשר הוא. זאת הרגשה נוראית לדעת שהחיילים שלך בפנים ואתה בחוץ". הוא נזכר בתקרית שאירעה לאחר שחזר, בה מחבלים פתחו בירי טילי נ"ט (נגד טנקים) ופצמ"רים על כוחות רגליים, ובזכות מסך העשן שיצרו, חילצו חייליו את הכוחות מן המקום. מהלומה נוספת הכתה ביעלי, כאשר סרן דימה לויטס, מ"פ בשריון, נהרג ביום ה-15 למבצע מירי צלפים. "הכרתי אותו מכמה תרגילים משתופים שערכנו ביחד. זה קשה כשחייל נהרג, ועוד יותר כאשר מדובר באדם שהכרת, ופתאום הוא איננו".
אחותו של יעלי, יובל, מדריכת שריון בשיזפון, חוותה את המבצע בדרך מעט שונה. "הייתי בבסיס, אבל המחשבות שלי היו נתונות רק ליעלי. בכל פעם שמישהו היה מזכיר את חיל השריון, או שהיו מדברים על זה בחדשות, ישר חשבתי עליו", היא נזכרת. "מעבר לעובדה שהוא היה שם, גם בן-דוד שלי, החבר שלי וחברים שלי- כולם היו בתוך הטירוף, וקל זה לא היה. כאשר רציתי ללכת להלוויה של חייל בשריון, הקצינה שלי לא הסכימה לשלוח אותי. היא אמרה שאני מחוברת מדי לחיל. כל ידיד שלי שהיה במבצע במקום אחר- אומר בדיעבד שהיה מתגייס לשריון. אין מה לעשות- באמת מדובר בחיל הכי טוב!".
לפני גיוסה בדצמבר האחרון, בדומה לאחיה, עשתה גם היא שנת שירות. "עבדתי בפנימייה ליד באר שבע, בכפר נוער חקלאי בשם 'אשל הנשיא', בהדרכה ובליווי של תלמידי כיתה ח'". מחשבותיה של יובל היו נתונות גם הן לתפקידי לוחמה, אך הפרופיל הרפואי שלה לא תאם את רצונותיה. "כשהתחלתי לחשוב על הדרכה, התלבטתי בין מדריכת תותחנים למדריכת שריון", היא אומרת. "באותו זמן אמרתי לעצמי שאין לזה קשר לאבא שלי, אבל בדיעבד אני מבינה שזה קצת היה בתת מודע שלי. רציתי להמשיך את מורשת השריון שלו. כל מקום בבסיס מזכיר אותו, וכך גם כל דבר שסיפרו לנו עליו".
"בקורס המדריכות לימדו אותנו את הכול מאפס", היא מספרת. מעבר לכך שמדובר בקורס מאוד מקצועי, זאת הייתה חוויה לכל החיים עם בנות אדירות. זה לא מובן מאליו לראות בנות טוענות פגזים ויורות בטנק, ובשורה התחתונה התנסינו בהכול מהכול".
לאחר ארבעה חודשים בלבד בצבא, היה עליה להתחיל לצבור ניסיון בתפקיד. היא לא ציפתה שתמצא את עצמה מלמדת את החיילים של יעלי. "היו לי מדי פעם זמני לימוד עם הטירונים של אחי", היא מספרת. "בהתחלה חששתי לשרת באותו הבסיס איתו. לפני הצבא הייתי בצופים, ותמיד הצל שלו הלך לפניי. הכירו אותי כ'אחות של יעלי'". אך מה שהיווה מקור לדאגה עבורה, התגלה כמקור חוזק. "מצאתי את המקום שלי, וכל מי שעבד איתי נתן לי את המקום הזה, מעבר לכך שאני 'אחות של המ"פ'. הייתי הולכת אליו למשרד, שהיה ממוקם ליד השלישות, והקשר היומיומי איתו נתן לי מוטיבציה אדירה וחיזק את החברות בינינו".
הקשר המשפחתי בין המדריכה למ"פ, היווה מקור עניין גדול עבור החיילים של יעלי. "מ"פ הוא תפקיד מאוד פיקודי, ולכן הם לא ידעו עליו הרבה", היא נזכרת. "מכיוון שידעו שאני האחות של המ"פ, אוטומטית היו צמאים לדעת עליו עוד ועוד פרטים. הם אומנם ידעו מאיפה הוא ושהוא עשה שנת שירות לפני הגיוס, אך רצו לדעת גם על ההיסטוריה שלו בחיל, מאיזו חטיבה הגיע ומה היה מקצוע המקור שלו בטנק. חלקם אפילו רצו לדעת מה הוא עשה בסוף השבוע האחרון", היא צוחקת.
ואיך הגיב לכך אחיה הגדול? הוא בעיקר גאה בה על הדרך שעשתה ועל איך שהיא עשתה אותה. "נכון, בהתחלה אמרתי שזה קצת הזוי", הוא מודה, "אבל בהמשך הבנתי את הייחוד של המצב וקיבלתי אותו לחלוטין. באחת הפעמים נכנסתי לראות שיעור שבו יובל הדריכה, ופתאום ראיתי את אחותי הקטנה ממני ב-6 שנים- על מדים. זה עשה לי משהו".
כיום, כאשר יעלי נמצא בשירות מבצעי, השמירה על הקשר ההדוק בין האחים נעשה אתגר. "שנינו בלוחות זמנים מאוד עמוסים, ויוצא שאין את הדיבור היומיומי שהיה פעם. זה מאוד חסר, אבל משתדלים להשלים את הפערים בסופי השבוע בבית", יובל אומרת. היא מוסיפה ומספרת על בית משפחתי ופתוח מאוד מטבעו, המלא כל הזמן באנשים.
אביהם הלך לעולמו כאשר יעלי היה בן 19 וחצי, ולכן לא הספיק לראות את בנו מתגייס. למרות זאת, הם אומרים כי "אבא מרחף מעל הכול, כל הזמן". "אני לא יודעת אם לצערי או לשמחתי, אבל אני חושבת עליו כל יום", מסבירה יובל. "כל מפקד שאני רואה, כל רכיב בטנק שמדברים עליו- מזכיר לי אותו. הוא לא חווה איתי את התיכון, בו עברתי דברים מאוד משמעותיים שלא יכולתי לחלוק איתו. בדיעבד הבנתי שבעצם הבחירה שלי בשריון רציתי איזשהו קשר אליו". לדבריה, אחיה מזכיר מאוד את אביהם- במראה החיצוני וגם באופי. וכיאה לכך, מדברים האחים ב"שפת הטנקים". "אחותי משתגעת מזה", היא צוחקת. "אבל בשורה התחתונה זה תורם לנו המון. עכשיו אני מבינה את הפרטים הטכניים בסיפורים אותם שמענו כל השנים".

