מרים
בתקופה הסטודנטיאלית שלי במכללה האקדמית בנתניה, למדתי כל כך הרבה מעבר למשפטים, למדתי על עצמאות, על חיבור לבית דרך המרחק ממנו, על עיר אחרת ועל האנשים הכל כך חמים שבה.
פורסם בתאריך: מאת:
נכתב על ידי
עו"ד ונסה שגיא
• הכותבת הינה עו"ד, יו״ר ועדת משפט ותקשורת בלשכת עורכי הדין ובעלת התוכנית המשפטית המובילה ברשת ״הפרקליטות ועו״ד״.
נתניה, כשמה כן היא, נתנה לי הרבה מאוד, המון ! יקצר הדף מלהכיל את הנימים הרגישים שבהתבגרות שלי בין רחובותיה ואנשיה. העיר שקיבלה אותי כל כך בחום, בחיבוק גדול, עטפה אותי באהבה שהרגשתי רק בבית. זה היה נכון לגבי כל מקום בעיר הקסומה הזאת, שהפשטות ניבטת מכל עבריה, אנשי עמל ממהרים אל יומם וניחוחות של מאכלים ביתיים מציפים מכל עבר. מיד הבנתי ועודני אוחזת בכך שנתניה היא מעצמה קולינרית, לא כזאת אינסטושית שמצטלמת יפה ברשתות ולא אוכל מצומצם ומדויק על צלחות גדולות מידי, אלא אוכל כזה שמכירים רק בבית של סבתא, שהמנה גדולה על הצלחת, שהרטבים מתערבבים מאם לבת ומאב לבן דורות אחורה בדיוק מושלם, וזה נמצא בכל מקום.
אני זוכרת את הבוריקה על הצוק, קרוואן קטן מעל לצוק עצום שמשקיף על הים, זה היה הנוף היפה ביותר במזרח התיכון. שני מושבים, טיגון עמוק וביס אחד גדול. ברחוב הראשי יש איש בא בימים שנדמה כי מאז ומעולם היה שם. גיגית אלומיניום עצומה מלאה בשמן, יושבת על גזייה, בקערה אחרת בצק ריחני, והאיש הנצחי מפגיש ביניהם למה שהופך לספינג׳ עצום מימדים. רך מבפנים וקריספי מבחוץ. קצת סוכר או דבש מעל וזה נארז בשקית חומה, פשוטה, כמו פעם…ככה, באמצע הרחוב.
מרים... לא רציתי להספיד אותך עם כולם, כי מגיע לך שיזכרו אותך גם קצת אחרי שהאורות שככו. אני לא מאחרת, אני נותנת לך עוד קצת זמן להתקיים בינינו, עוד קצת זמן לזכור אותך...
נוחי על משכבך בשלום אהובה.
אם תרצו לטעום אוכל טריפוליטאי אותנטי על כל תבליניו זה יוגש לכם כמעט בכל אחת מהמסעדות הביתיות כמו מסעדת צ׳צו הותיקה, תבשילים מלאי טעם של שעועית או כבש, קוסקוס או חריימה, והכל יוגש עם לחם.. אחיד. פשוט כזה, כמו פעם. את הטוסט נקניק הראשון שלי טעמתי בנתניה, והיה גם את בית השייח ובת האיכר (ולא חשוב שהיו שם תמיד חמושים, המאפים והבשר היו פשוט טעימים ונגישים לכל כיס. זה לא רק האוכל המנחם, המכנס, המחבר.. זו ההרגשה ששום דבר לא השתנה, שיש שימור של תרבות משפחתית, זה כשכולם לפני ראש השנה נוהרים לסליחות בבתי כנסיות, זה כשכולן נפגשות בחנויות שבעיר שלמרות הימצאות הקניונים עדיין שולטים ועדיין פעילים ועדיין מזכירים, את מה שהיה פעם, כשהיינו הולכות לקניות בבוטיק במדרחוב, ולא בקניון עם אורות מרצדים.
נתניה בעיניי הייתה התבגרות לצד הנערות אותן הדרכתי במסגרת עבודתי. זה להתאהב בעוצמות שהיו בהן ולהכיר את עצמי דרכן. זו השליחות והמשמעות והמהות שהחיבור אליהן הפך אותי למי שאני, ונתניה זו גם מרים, זו שהייתה אחת האדם. זו שהכרתי במסגרת עבודתי והיא תמיד דאגה לתת למי שיש לה הכי מעט את התקציבים הכי גדולים והיא לדעתי שינתה את פני הנוער במובנים רבים בנדיבות שלה. היא גם כזאת שהייתה קופצת לביקור ביום כיף עם הנערות בבריכה ומחבקת, ככה סתם. והיא גם זאת שזכרה עם כל השנים שעברו, אותי ואת אמא כשביקרנו אותה במלחמה, והיא חיבקה את אמא כל כך חזק, ונזכרה באמא שלה. תמונת הוריה תלויים במשרדה והיא אוחזת בידה של אימי ועיניה דומעות.
מרים היא זאת שנלחמה במשפחות הפשע שהיו בעיר ולא פחדה, היא אישה ששרדה השפלה פומבית עם צילומי תקריב שלה על ספסל הנאשמים בגלל אישומים שלא התכנסו לכלום.
מרים הייתה כזאת אישה שידעה מה היא רוצה והעניקה השראה, אפילו שלא כולם הסכימו איתה או עם דרכה.
מרים... לא רציתי להספיד אותך עם כולם, כי מגיע לך שיזכרו אותך גם קצת אחרי שהאורות שככו. אני לא מאחרת, אני נותנת לך עוד קצת זמן להתקיים בינינו, עוד קצת זמן לזכור אותך...
נוחי על משכבך בשלום אהובה.
