חנוך לנער על פי דרכו
נכון לסוף דצמבר 2025, מערכת החינוך והחברה בישראל מתמודדות עם שילוב של משברים מבניים ויוזמות טכנולוגיות חדשות, יש לכך סיבות רבות והמצב מהווה אתגר לא קטן עבור משרד החינוך שמדווח על מחסור של אלפי עובדי הוראה (כ-1,500 עד למעלה מ-4,000 לפי הערכות שונות), כאשר המצב חמור במיוחד במחוזות המרכז ותל אביב.
פורסם בתאריך: מאת:
נכתב על ידי
עו"ד ונסה שגיא
• הכותבת הינה עו"ד, יו״ר ועדת משפט ותקשורת בלשכת עורכי הדין ובעלת התוכנית המשפטית המובילה ברשת ״הפרקליטות ועו״ד״.
המחסור מתייחס גם ל״מחסור איכותי״, כ-12,000 מורים פעילים מוגדרים כחסרי תעודת הוראה או הכשרה ייעודית למקצוע שהם מלמדים (למשל, מורים לחינוך גופני המלמדים היסטוריה...).
מומחים טוענים כי הבעיה אינה רק מחסור מספרי, אלא חלוקה לא יעילה של מורים בין מחוזות ומקצועות, לצד בירוקרטיה קשיחה במשרד החינוך המקשה על גמישות בהעסקה.
נטישת המקצוע היא אתגר נוסף. נרשמת ירידה עקבית בשיעור המורים החדשים הנקלטים במערכת, לצד עלייה במספר המורים העוזבים את המקצוע. התופעה של "בריחת מורים", היא אירוע לא מבוטל. כחמישית מהמורים בישראל התפטרו במהלך חמש השנים האחרונות. במקרים רבים, מורים צעירים עוזבים את המערכת בתוך פחות מ-5 שנים עקב תחושת חוסר הערכה ושחיקה.
הבעיה העיקרית בעיניי היום היא הגישה, הצורך של המורה (וגם של ההורה) להיות ״חבר״ של הילדים/תלמידים, לשתף בחייו הפרטיים, ל״התקבל״ לחברתם כאילו זה מדד להצלחה,
טשטוש הגבול הזה שבין מבוגר אחראי לחבר הופך את חווית הלימוד והחינוך להרבה פחות סמכותית מבעבר.
מצוקת המורים בישראל בשנת 2025 נובעת משילוב של כשלים מבניים ארוכי שנים לצד לחצים חדשים שנוצרו בעקבות המצב הביטחוני. דוח ה-OECD לשנת 2025 מצביע על כך שישראל היא שיאנית בצפיפות בכיתות, מה שיוצר עומס רגשי ופיזי חריג על המורים. למרות הסכמי שכר שנחתמו, מורים רבים חשים כי השכר אינו משקף את המאמץ המושקע ואת יוקר המחיה. בנוסף, "מעמד המורה" נתפס כנמוך, מה שמרתיע כוח אדם איכותי מלהצטרף למערכת.
על מעמד המורה בישראל ראוי לכתוב מאמר שלם, הכבוד שהתלמידים אינם רוכשים למורים מתחיל מתפיסת השיוויון ביניהם, כזה שחודר עמוק גם אל תוך יחסי הורים ילדים. פעם היו עומדים בכניסת המורה לכיתה, (במערכת החינוך הדתית זה עדיין קורה וגם מול ההורים), לא היו קוראים למורים בשמם הפרטי, אלא רק ״המורה״ . לו הילד התחצף ההורים היו מגיעים לבית הספר ומחזקים את ידי המורה שמיישר את הילד, היום ההורים בדרך כלל נוזפים במורים.
פתגם חז"ל מפורסם: "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד", שמקורו במשנה, מדגיש בעצם את הצורך באיזון. איזון הגבול שבין מורה לתלמיד
הילד מרגיש שיש לו יתרון על המורה. הכל מוקלט, מצולם, ולכל ילד יש מילון זכויות. החרדה של המורים באופן הזה היא טבעית. אתה לא מיטבי, אתה מפוקח עד הניואנס הכי קטן ולכן לרוב מסתפקים בהעברת החומר הלימודי ולא במסר החינוכי. פעם בית הספר היה מקור לשאוב ממנו ערכים וכלים לחיים, מעין השלמה של חינוך ביתי, כזה שעובד יחד עם ההורים כדי להביא את ילדיו להישגים הטובים ביותר.
הבעיה העיקרית בעיניי היום היא הגישה, הצורך של המורה (וגם של ההורה) להיות ״חבר״ של הילדים/תלמידים, לשתף בחייו הפרטיים, ל״התקבל״ לחברתם כאילו זה מדד להצלחה, טשטוש הגבול הזה שבין מבוגר אחראי לחבר הופך את חווית הלימוד והחינוך להרבה פחות סמכותית מבעבר. קשה להתייחס ברצינות למורה שצוחק מבדיחות גסות של תלמיד או מעביר לו התחצפות מבזה. ילד מבין היטב את מערך הכוחות מסביבו וכשהוא רואה מבוגר שמנסה למצוא חן בעיניו, ילד, הוא קולט את הכוח שיש לו עליו וזה מתכון לכשלון בתפיסת הערך כולו. גם הפרשי הגיל אינם גבוהים כמקודם, ויש משהו בדור הטיקטוק בקפיצות של 5-7 שנים שעדיין נשאר שם גם בעומדו של המורה מול תלמידיו.
פתגם חז"ל מפורסם: "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד", שמקורו במשנה, מדגיש בעצם את הצורך באיזון. איזון הגבול שבין מורה לתלמיד, איזון בגישה החינוכית, איזון משאבי החינוך הממשלתיים, איזון ערכי, ובעיקר לדעת כי ״חנוך לנער על פי דרכו״, הוא האיזון שאמור להיות המקודש ביותר עבור מורה בישראל.
צום עשרה בטבת
השנה יחול ב״ה צום עשרה בטבת ביום שלישי, 30 בדצמבר 2025. היום מציין את תחילת המצור שהטיל נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, אירוע שהוביל בסופו של דבר לחורבן בית המקדש הראשון. זהו צום "קל" (מעלות השחר עד צאת הכוכבים) שבו אסורים אכילה ושתייה בלבד. בניגוד לתשעה באב, רחיצה ונעילת נעלי עור מותרות.
ישנם ארבעה צומות מרכזיים על חורבן בית המקדש והגלות: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, צום גדליה (ג' בתשרי), ותשעה באב, כאשר האחרון הוא החמור ביותר ומוקדש לחורבן שני בתי המקדש, ואילו האחרים מציינים אירועים מרכזיים בתהליך החורבן והגלות, כולם מוזכרים בספר זכריה.
זהו גם יום הקדיש הכללי שנקבע על ידי הרבנות הראשית כיום זיכרון וקדיש לכלל נספי השואה שיום מותם לא נודע, ולזכר כלל חללי השואה שאין להם קרובים שיוכלו להזכירם, במטרה להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמתם, כפי שצריך לעשות ביום השנה. יום זה מאפשר לכלל ישראל לקיים מנהגי אזכרה, לזכור את הקדושים ולהתפלל לעילוי נשמתם, ומצטרף ליום הזיכרון לשואה ולגבורה ולתאריכים אחרים לציון השואה.
