מדבר דוגרי – אשה מוכה
מדבר דוגרי – אשה מוכה
פורסם בתאריך:
שלום לכל מי שטורח לקרוא את מה שאני כותב כאן. לי קוראים אשר. נעים מאד. בתחנה קוראים לי "אשר דוגרי". למה אני, מה שנקרא, בנ'אדם שחושב ישר ומדבר דוגרי. בלי לסנן. מהלב. אני לא איזה גנרל או פוליטיקאי משופשף, אני בן אדם פשוט. נהג מונית סך הכל. עובד קשה להביא פרנסה הביתה. אבל בתור נהג מונית, תדעו לכם, אני רואה ושומע הרבה אנשים, ואפשר להגיד שאני מכיר טוב מאד, ומרגיש טוב מאד, את איך שהעם חושב ומרגיש. אפשר אפילו לקרוא לי "מדד הרגשות של העם".
לאמא שלי היתה חברה שהיום היא לא בקשר איתה, למה היא מתה. אמא תמיד היתה מספרת עליה שהיתה אשה טובה ונאמנה, ושהיתה עושה בבית הכל לבעלה. מנקה את הבית, מכבסת לו, מגהצת לו, שוטפת כלים, מבשלת לו, עושה שוק, והיתה מדברת על הבעל שלה רק טוב ומאחלת לו תמיד הכי טוב בעולם. אבל הבעל שלה היה מכה אותה.
כל פעם היתה לה איזה עין מנופחת, שן שבורה, שטפי דם ממכות, בקיצור ההוא היה מכסח לה את הצורה בכל הזדמנות.
כל השנים היא היתה מתחמקת משאלות של אמא שלי. היתה אומרת שנפלה, היתה אומרת שחטפה מכה בניקיונות של הבית, וכל מיני סיפורים כאלה. אבל את אמא שלי לא עשו באצבע. היא הבינה טוב מאד מאיפה כל הסימנים הכחולים והפנסים בעיניים והשיניים השבורות. כשהחברה שלה הבינה שעל אמא שלי היא לא יכולה לשקר אז היא היתה מצדיקה אותו. אומרת שהיא אשמה שהוא הרביץ לה. שהיא עצבנה אותו. שהוא בא מהעבודה עייף והיא שגעה לו את הראש, ושהוא בן אדם טוב סך הכל, ותמיד היתה מנסה להבין אותו ולהאשים את עצמה. ככה כל הזמן.
כל פעם אחרי שהיה מביא לה מכות, אמא שלי היתה אומרת לה שתעזוב אותו, אבל ההיא היתה מרחמת עליו. היתה אומרת איך כפרה עליו הוא יסתדר בלעדיי? מי יעשה לו כביסה? מי יגהץ לו? מי יבשל לו? ככה הלב שלה היה טוב וסולח.
עד שיום אחד ההוא כיסח לה את הצורה שבר לה את הפנים. אמא שלי שכנעה אותה שתתלונן נגדו במשטרה. השוטר שראה אותה נבהל. עשו לו תלונה במשטרה והרחיקו אותו מהבית. אז ההיא אחרי יומיים הלכה לשוטרים ובקשה מהם שיסלחו לו ויחזירו אותו הביתה.
כשהיה המשפט שלו היא בכתה לשופט שזה טעות שלה בכלל והיא סתם התלוננה עליו, ושהוא בחור טוב ושהיא סולחת לו ורוצה אותו בבית. ההוא חזר הביתה, התנהג כמו ילד טוב, ואחרי כמה ימים שוב פעם התחיל לכסח אותה. עד שבסוף הוא הרג אותה איזה יום.
למה אני מספר לכם את זה כעת? בגלל איך שאנחנו מתנהגים עם הפלסטינים. יש לנו התנהגות כזאתי של אשה מוכה.
ההם זורקים עלינו אבנים, אנחנו אומרים זה גשם וממשיכים לתת להם שירותים ועבודה והסכמים והקלות ונסיגות.
ההם יורים עלינו אנחנו מבינים אותם ואומרים שזה בגללנו בכלל, מאשימים את עצמנו, וממשיכים להזרים להם חשמל ומים ואוכל וסחורות, ורישיונות עבודה ותרופות ועזרה רפואית, ועוד משלמים להם משכורות.
ההם מתאבדים עלינו ואנחנו אומרים שזה מהתסכול, מאשימים שוב פעם את עצמנו ונותנים להם טיפול רפואי ומצילים אותם ממוות.
ההם חוטפים לנו והורגים לנו ורוצחים בנו ומפגעים בנו ומשגרים טילים עלינו ומשתקים את המדינה, ואנחנו יושבים לדבר איתם על הסכמים הקלות שיקום וויתורים.
ככה זה בתסמונת של אשה מוכה. היא מאשימה את עצמה במקום את המכה, חוזרת אליו שוב ושוב כאילו היא זאתי שתלויה בו, ובסוף כולנו יודעים איך זה עלול להיגמר.
בדוגרי – לא ככה?
