מדבר דוגרי – שומעים מה שרוצים
מדבר דוגרי – שומעים מה שרוצים
פורסם בתאריך:
שלום לכל מי שטורח לקרוא את מה שאני כותב כאן. לי קוראים אשר. נעים מאד. בתחנה קוראים לי "אשר דוגרי". למה אני, מה שנקרא, בנ'אדם שחושב ישר ומדבר דוגרי. בלי לסנן. מהלב. אני לא איזה גנרל או פוליטיקאי משופשף, אני בן אדם פשוט. נהג מונית סך הכל. עובד קשה להביא פרנסה הביתה. אבל בתור נהג מונית, תדעו לכם, אני רואה ושומע הרבה אנשים, ואפשר להגיד שאני מכיר טוב מאד, ומרגיש טוב מאד, את איך שהעם חושב ומרגיש. אפשר אפילו לקרוא לי "מדד הרגשות של העם".
יש לי חבר אחד שקוראים לו אדי. בחור טוב אבל חמור גדול.
הבן אדם היה נשוי איזה שש שנים ככה, וכל השנים האלו היא עשתה לו את המוות. מכשפה זו לא מילה. עזראין. היה אשכרה מפחד ממנה. טרור היתה עושה לו. משפילה אותו בצעקות ליד חברים, מעליבה אותו, מקללת, בריבים היתה זורקת עליו מה שבא לה ביד, והכי נורא היתה גם בוגדת בו המכשפה.
כמה היה בוכה אצלי עליה ועל מה שהיא עושה לו – הייתי יכול למלא את הכנרת רק מהדמעות שלו.
בסוף, תאמינו או לא, המכשפה עזבה אותו. לא הוא אותה, למרות שאלף פעם אמרו לו לזרוק אותה לאלף עזאזל.
מאז אותו היום הבן אדם לא הפסיק לחזר אחריה. קונה לה דברים, מביא לה, והיא אפילו את הדלת לא פותחת לו. היה מביא לה אוכל כל יום, ושם לה ליד הדלת- ההיא לא רק שלא אמרה תודה, התקשרה למשטרה שירחיקו אותו ממנה. אבל אדי לא ויתר. היה שולח לה הודעות בטלפון, וכל פעם היה מראה לי מה היא כתבה או הגיבה.
המכשפה היתה כותבת לו שהיא שונאת אותו ושיפסיק להציק לה. אדי היה אומר שהיא עדיין מאוהבת בו טילים. היא היתה כותבת לו שאף פעם לא אהבה אותו והיא מאחלת לו רק רע. אדי היה אומר שהיא רוצה לחזור לחיות איתו. ככה כל הזמן. כל העולם היה אומר לו שהוא טועה, אבל אדי לא היה מוכן להקשיב.
יום אחד ישבתי איתו והוא הראה לי בפעם האלף את ההודעות שלו ושלה. אמרתי לו אדי בחייאת העיניים שלך הבחורה שמה עליך זין. אשכרה רוצה שיהיה לך רע. בחורה עם לב רע. עזראין. מה מצאת בה? אתה בחור יפה, נחמד, אין לכם ילדים ביחד אפילו, מה נדבקת עליה? שחרר אותה לקיבינימט וצא מהסרט שלה כבר. למה אתה סובל את זה בכלל? אתה לא מבין שהיא לא בעניין?! שרק רע יבוא לך ממנה? ההוא מסתכל עליי ומחייך כמו עגל ואז אומר לי – אשר אתה בכלל לא מבין כלום. אתה לא קורא בין השורות.
אמרתי לו שאין פה בכלל בין השורות. צריך רק לקרוא את השורות בעצמן בשביל להבין שמה שאני אומר לו זה האוסול. זאת האמת באורגינל. אבל אדי החמור אמר שרק הוא מכיר אותה, ויודע איך היא חושבת ושכל דבר שהיא אומרת אז זה לגמרי להיפך, ושהוא בטוח שעוד מעט הם חוזרים ויחיו באהבה גדולה. אמרתי לו אדי כפרה - חמורים לא מתים. רק מתחלפים.
למה נזכרתי באדי כעת? בגללנו. בגלל הממשלה. בגלל הממשלות שלפניה. בגלל העם. בגלל שאנחנו באוסול כמו אדי. לא מקשיבים למה שאומרים וכותבים לנו. רואים שורות שחורות וברורות, אבל מנסים לקרוא בין השורות. שומעים רק מה שבא לנו ומפרשים את הדברים כמו שבא לנו, גם אם במציאות אין להם שום אחיזה כמו שאומרים.
הפלסטינים אומרים לנו שהם רוצים את הארץ שלנו, ושבחיים לא יהיה איתנו שלום. הם אומרים שיום יבוא וכל עץ וסלע יצעק למוסלמי שיהודי מתחבא מאחוריו, והם יבואו וישחטו אותנו, ובסוף כל הארץ תחזור אליהם, אבל אנחנו שומעים מה בא לנו.
עושים איתם משא ומתן, למרות שהם אומרים בקול רם שבמשא ומתן מותר לשקר. מאמינים שהם אומרים א' אבל בעצם מתכוונים ל-ב', למרות שהם כל הזמן וכל השנים אומרים את אותם הדברים בדיוק. חוזרים עליהם כמו תוכים. אבל לנו ולממשלות שלנו משום מה זה ממש לא מפריע. למה אנחנו שומעים מה שאנחנו רוצים. בדיוק כמו אדי. לא נותנים למציאות להפריע לנו.
בדוגרי – לא ככה?
