ואנשים, אחרי הכל, הם כמו ילדים... לא משנה אם מדובר בראש ממשלה, רופא בכיר, מפכ"ל משטרה או שיפוצניק. כולנו פועלים מאותם יצרים, מאותן מחשבות ומאותו האופי שהתעצב לנו בילדות. ככה זה היצרים, הקנאה, השנאה, הרכושנות, החרדה, הפחד, התחרותיות, הפרגון, החולשה קיימים אצל כולנו. אם אתה נהג מונית או נשיא ארצות הברית. אף אחד לא פטור מזה.

בכיתה ד', אני חושב, למדנו את שיטת הצמצום. אם תיקחו אלף ותרצו לחלק למאה, זה בדיוק כמו לחלק מאה לעשר, או כמו לחלק עשר לאחד. הבנתם את העיקרון? לוקחים בעיה גדולה ורחבה, אולי אפילו כזאת שמשפיעה על עם שלם, ומצמצמים עד לאחד הבודד. ככה מקבלים תשובה נכונה.

קחו לדוגמא עוגת יום הולדת בגן. הגננת צריכה לחלק לשלושים ילדים. ההוא של היום הולדת רוצה את האמצע עם הקישוט. ילד אחד אסור לו עוגה, ילד שמן אוהב פרוסות גדולות, אחד לא רוצה עם הקרם, ההוא רוצה עם יותר סוכריות מלמעלה, אחרת הוא בוכה ומשגע את כל הגן, לזאת אסור גלוטן, וההיא, אמא שלה הפרחה כבר צעקה על הגננת וקללה ואיימה עליה בחרם הורים, אחרי שלדעתה הגננת קיפחה את הבת שלה... בקיצור, הגננת הופכת לראש ממשלה שצריך לחלק את התקציב הלאומי. אותו דבר. אותם לחצים. פסיכולוגיים, אישיים, חישובים של רווח והפסד, מה כדאי, מה נכון? והכל בסופו של דבר, אישי. הכל מסתכם באופי של הגננת ולפי זה היא מחליטה איך לחלק את העוגה.

קחו יחסים בין ראש הממשלה לנשיא אמריקה. המדינות אותן מדינות. המרחק אותו המרחק. אבל היחסים מקבלים צורות שונות, לפי האופי האישי של שני המנהיגים, שמשפיע על הטיב של היחסים ביניהם. אנשים אחרים היו מביאים ליחסים לגמרי אחרים, שהיו משפיעים לגמרי אחרת על כל החיים שלנו פה. יש ראש ממשלה תחמן שיוצא למלחמה כמו קלפן בפוקר, ואחד שיוצא למלחמה כמו בריון שכונתי. אחד שמהסס ואחד שדוחה. אחד שמפחד ממלחמה, אז הוא דוחה ומבטל ואחד שמעדיף הכל רק לא להילחם. הכל אישי בסוף. הכל חוזר להחלטת היחיד, הכל לפי האופי של הבן אדם.

בן אדם שבתור ילד היה מחזיר למי שמכה אותו, יהיה גם מנהיג כזה. אחד שהיה בורח, יעשה את אותו הדבר. אחד שהיה תחמן, ימשיך לתחמן. ילד שגנב כל החיים, יהפוך לגנב כשיגדל. גם אם הוא ינהל מאה סניפים של בנקים, או את לשכת ראש הממשלה, ויקבל משכורות של מלך. בן אדם קנאי, תמיד ירצה מה שיש לאחר. לא משנה אם זה אאודי 8, כסא בממשלה או בית גדול כמו לשכן. ככה העולם מתנהל. קחו כל בעיה גדולה, מלחמת עולם אפילו, ותראו שאפשר לצמצם אותה ולהשוות לריב בגן ילדים, ולנתח אותה בדיוק ככה. זה לא עושה את הניתוח פחות טוב או פחות חכם. זה פשוט מביא אותו לנקודה של דיוק שקשורה באופי שלנו, כי בסוף בסוף בסוף, אחרי כל הפרשנויות והניתוחים - כל תהליך מתחיל במשהו שבן אדם אחד עושה, או החלטה שאיש אחד מקבל, ותמיד זה אישי. מתחיל באישי, ונגמר באישי.

בדוגרי – לא ככה?