צו מניעה לדיסקונט: אשה וילדיה לא יפונו עד שימצא להם דיור חלופי
צו מניעה לדיסקונט: אשה וילדיה לא יפונו עד שימצא להם דיור חלופי
פורסם בתאריך:
בנק דיסקונט פינה אישה וארבעה ילדים מביתם בשל פיגור בהחזר תשלומי הלוואה. האישה טענה כי מגיע לה דיור חלופי ואילו הבנק טען כי ויתרה על זכות זו במסגרת חוזה ההלוואה עליו חתמה. בית המשפט העליון, אליו התגלגלה הפרשה, קבע כי על הבנק לדאוג לדיור חלופי בטרם יפנה את הדיירים מביתם.
בשנות ה-90 נטלו בני זוג הלוואות מבנק דיסקונט בסך כולל של כ-580 אלף שקל, ובתמורה משכנו את דירתם. לאחר שפיגרו בני הזוג בהחזר תשלומי ההלוואות, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל לשם גביית החוב.
לימים, החליטו בני הזוג להיפרד, ולאחר שביהמ"ש לענייני משפחה נתן צו לפירוק השיתוף בדירתם המשותפת, נקבע כי מהתמורה שתתקבל בעד מכירתה, תשולם יתרת החוב לבנק. אם הדירה לא תימכר, יהא על האישה לפנות את הדירה עד לדצמבר 2007 לשם מכירתה.
האישה, שהוכרזה בינתיים כפושטת רגל, ביקשה לעכב את הליכי ההוצל"פ נגדה עד שיינתן לה דיור חלופי, היא פנתה בבקשה לביהמ"ש השלום בחיפה שיימנע מהבנק מלפנות אותה ואת ילדיה מהדירה עד שיינתן לה דיור חלופי.
הבנק טען, כי האישה חתמה במסגרת חוזה ההלוואה על סעיף, לפיו היא מוותרת על זכותה לדיור חלופי ולכן אינה זכאית לו.
בסופו של דבר התיק הועבר לביהמ"ש לענייני משפחה, אשר קיבל את תביעתה. אלא שהבנק לא קיבל את פסיקתו, והגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי, שם התהפכה ההחלטה. נקבע, כי טענת האישה כי לא הסבירו לה שהיא מוותרת על זכותה לדיור חלופי עם החתימה על ההלוואה, תמוהה, וכי הבנק פעל כדין.
לאור זאת, הגישה האישה בקשת רשות ערעור לבימ"ש העליון, במסגרתה עמדה על טענתה כי טענה כי עומדת לה הזכות לדיור חלופי.
האישה הוסיפה כי יש לאפשר לה ולילדיה להתקיים בכבוד ולגור תחת קורת גג, שאם לא כן, ייגרם לה ולילדיה הקטנים נזק בלתי הפיך.
הבנק טען כי מדובר במקרה שלא מצדיק דיון בפעם השלישית. לטענתו, האישה וויתרה מפורשות על הזכות לדיור חלופי והבינה היטב על מה חתמה.
בפסק דינו, קבע כבוד השופט ניל הנדל כי הבנק, שהוא הצד החזק להסכם שאותו אף ניסח, היה צריך לוודא כי האישה הבינה את תוכן חוזה ההלוואה שעליו חתמה. לפי השופט, אדם שאינו משפטן הקורא את החוזה עלול שלא להבין ולדעת את זכויותיו לדיור חלוף.
במקרה זה הבנק לא הצליח להוכיח כי הסביר לאישה על זכותה לדיור חלופי ואף לא נטען שהבנק פעל לפי נוהל מסוים בו הוא מיידע את לקוחותיו על משמעות הוויתור. ומאחר והבנק לא פעל כנדרש ולא הבהיר לאישה את זכותה לדיור חלופי, קבע השופט כי אין לראותה כמי שוויתרה על זכות זו.
השופטים מרים נאור וצבי זילברטל הצטרפו לעמדת השופט הנדל והוכרז פה אחד כי אין תוקף לתניית הוויתור עליה חתמה האישה.
משכך, נפסק כי הבנק לא יוכל לפנות את האישה וילדיה מביתם עד שיימצא להם דיור חלופי ע"י רשם ההוצאה לפועל. הבנק חויב בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקל.
לדברי עו"ד צבי וישנגרד, העוסק בהסדרי חובות, ובייצוג חייבים וזוכים מול ההוצאה לפועל, חשיבותו של פסק דין זה הינה בכך שבית המשפט העליון לא מקבל את טענות הבנק לפיהם חתימתו של לווה על מסמך מונעת ממנו טענת "לא ידעתי על מה החתימו אותי".
וישנגרד :"כל עורך דין, המייצג חייבים, נתקל לא פעם באותה טענה של לקוחות הבנקים (ובמיוחד לקוחות בנקים שהשפה העברית שגורה בפיהם) שהפקיד החתים אותם "כאן,כאן וכאן".
"מי מאתנו לא חתם על עשרות מסמכים מבלי לקרוא את הכתוב על גבי אותם מסמכים? כמה עו"ד שנוטלים משכנתא קוראים היטב את מסמכי המשכנתא?:
בית המשפט קבע ובצדק רב כי על הבנק מוטלת החובה להוכיח כי הלקוח הבין משמעות החתימה ע"ג מסמכי המשכון ובמיוחד נשא ויתור דיור חלוף.
"טוב היה לו המחוקק היה מונע מהבנקים אפשרות להכניס סעיף זה שכן מחד נקבע בתיקון 29 לחוק ההוצל"פ שיש לתת לחייבים דיור חלוף ומאידך מתחכם הבנק ומכניס סעיף המאפשר לו לזרוק את הלווה לרחוב ומבלי לדאוג לו לקורת גג"
באדיבות: עו"ד צבי וישנגרד
www.zvilaw.co.il
