מדבר דוגרי: "תאונת פגע ומרח"
מדבר דוגרי: "תאונת פגע ומרח"
פורסם בתאריך:
כשהיינו בבית ספר עממי, בערך, היה לנו בשכונה אחד, ירון המפגר. ילד מופרע לגמרי, מגודל, חבל על הזמן. בגיל שמונה כבר נראה כמו בר מצווה. גורילה. כל הזמן היה מרביץ לילדים בשכונה, שובר להם דברים, או פותח להם את הראש, מפנצ'ר כדורי רגל, מנפץ חלונות מציק לחיות. בקיצור, ילד חרא.
לאמא שלו קראו רחל אני חושב, וכולם היו אומרים שהוא לקח את הגודל ממנה, למה היא היתה גם רולה, כמו לוחם סומו, עם עין אחת כזאתי מתגלגלת למעלה. מפחידה, אחול בלוע. ומי שנכנס לפה שלה, וואה עליו. ותמיד אחרי שירון היה עושה בשכונה משהו מזעזע, ואנשים היו חמים עליו אש, ורוצים להרוג אותו, היו כאלו שאומרים –- מסכן. תעזבו אותו. הוא לא בסדר. גדל בלי אבא.
מה שכן, ירון תמיד הציק לאלו שיותר חלשים ממנו, ואף פעם לא פגע, נגיד, בילדים חזקים ממנו, או באחותו הקטנה סיגי, למרות שהיתה בגילנו והיתה מעצבנת, שהשם ישמור.
למה נזכרתי בירון המופרע? עוד רגע אני אסביר לכם, אבל קודם אני רוצה לספר לכם, שאני על ההגה כבר הרבה שנים. תפרתי יותר קילומטרים על הכבישים מרוב האנשים שאתם בטח מכירים. נסעתי בכל המצבים האפשריים: כשאני עם חום חולה, גוסס, פצוע, מבואס, שבור, מאוכזב, נעלב, עצוב, עצבני. וואלאק, בכל המצבי רוח, גם הטובים, כמובן, נסעתי.
נסעתי עם כיסים מלאים בבוכטות של כסף בתקופות הטובות, ועם דאגות וכיסים ריקים וחובות ותסכול וחרדות בתקופות הרעות.
נסעתי בלילות, בימים, בחום אימים בלי מזגן, בקור אימים בלי חימום, נסעתי עייף, מת לישון, נסעתי בגשם, בחושך, בברד, נסעתי בכבישים חליאה לאללה, נסעתי עם אפילו פעם, עם טמבון תלוי. פעמיים הייתי מעורב בתאונות, בלי לפתוח פה לשטן. פעם שפשפתי והפלתי נהג טוסטוס שעקף אותי בעיר בהפתעה, ורצתי להרים אותו, אבל לא קרה לו כלום, ופעם נרדמתי לרגע, ונכנסתי בנסיעה איטית לקראת רמזור, במישהו מאחורה. זהו. אבל בכל הנסיעות שלי, בכל התנאים, אפילו הכי קשים, בחיים לא דרסתי מישהו. בחיים.
עכשיו, למה נזכרתי בירון המפגר? בגלל הספורט החדש של המחבלים הפלסטינים. לדרוס. כל מחבל זבל כזה, קם יום אחד ומחליט שהוא דורס יהודים, נכנס לרכב שלו, או למשאית או לטרקטור ויאללה. מתחיל לדהור על אנשים, בכוונה לרצוח. אבל מה מצחיק? איך שנתפס הזבלה הזה, תמיד יש איזה תירוץ מסריח שמביאים בשביל להבין אותו ו"להכיל" אותו. כמו שהיו עושים בשכונה עם ירון בזמנו. הוא נרדם. סטה. היה גשם. הרכב יצא משליטה. זו היתה תאונה סתמית. לא היתה לו כוונה רעה. הוא שבור לב. הוא מתוסכל. הוא קצת מפגר. הוא היה בדיכאון וכולי וכולי...
וואלה? אז אם באמת הכל נכון, ואותו מחבל זבל, דורס תורן, באמת היה במצב חרבנה, אז למה לא דרס את השכן שלו? את הבת של אחותו? את אמא שלו? את אחיו? סתם מישהו מהכפר שלו? איך זה שהצליח לצאת מהכפר שלו, שלט כל הדרך מעולה ברכב, ורק כשהגיע לאזור של יהודים, ורצוי שוטרים או חיילים, פתאום נזכר שהוא עצוב, שיש גשם, שיש חושך, שהוא מתוסכל, שהוא מפגר, שהאוטו מפגר, שהוא שבור לב, וככה ממש במקרה ובלי כוונה בכלל בכלל, איבד שליטה מסכן?קצת מוזר.
בדוגרי – לא ככה?
