יום ראשון, 17 במאי 2026, א' סיון ה' תשפ"ו
לפרסום חייגו: 08-9255158

ספורט ברמלוד נט

כל חדשות הספורט של שוהם, באר יעקב, חבל מודיעין, גזר, עמק לוד, רמלה ולוד

"ויוה לוד" - טור מיוחד של השחקן בדרן מוטי בן ישי, הידוע יותר בכינויו - "חזוקה"

מוטי בן ישי, הזכור לחלקכם כ"חזוקה" מ"תמונות יפואיות" וכ"רבי מאיר אוחנה" מהסדרה "שנות ה-80", חותם את טורו המיוחד לאפליקציית החדשות "רמלוד נט באר יעקב" במילים: "בכל פעם שאתם צופים בי בטלוויזיה או בקולנוע, תזכרו שהכול התחיל כאן, בלוד, ליד הקבאב של מושון, הביליארד של מרקו והאיצטדיון העירוני של הפועל לוד

פורסם בתאריך:


צילום מסך: יוטיוב. עיבוד גרפי: רמלודנט באר יעקב

ויוה לוד / הטור של מוטי בן ישי (חזוקה)

זיכרונות ממחוזות ילדותי. אמנם לא גרתי בלוד, אך את רוב החגים והחופשים מביה"ס עשינו בבית סבא וסבתא ז"ל, בלוד העתיקה. היה זה בית עם חצרות גדולים, מוקף פחים במקום גדר חיה.

מימין לבית, היה את הסטקייה של מושון, והריחות היו חודרים אל תוך הבית ומבשמים אותו בניחוח קבאב. אלו ריחות וזיכרונות ילדות שלא שוכחים. כמובן שהיו גם את ריחות הבישולים של סבתא עליה השלום, שתמיד מעוררים געגועים.

משמאל, היה את בית הקפה שנקרא "ביליארד סנוקר", ובמקום להגיד "חצי שקל", היו אומרים פייאסים. בית הקפה של מרקו, שתמיד אמרנו שהוא דומה לשחקן הקולנוע המסוקס, ברט ריינולדס.

בשבת הייתה מגיעה ההצגה של השבוע. הייתי צועד יחד עם הדודים שלי, אחים של אימא. צועדים לכיוון האיצטדיון של הפועל לוד, שהזכיר יותר את חירייה מאשר איצטדיון . למעשה, היה זה המקום שנראה הכי רחוק מאיצטדיון – ללא מושבים, וכולו בנוי על גבעות חול ועשבים שוטים מכל עבר. אבל הקהל. אח, הקהל היה ההצגה האמיתית. כל אחד מהאוהדים היה בחזקת סטנדאפיסט, שלא היה מבייש אף בדרן בן ימינו. אנשים מצחיקים, שכנראה מהם שאבתי את החוש לסטנדאפ ואת כושר המשחק. לעולם לא אשכח את קריאות ה"לא לתנת, להתלחם", כשהפועל היו בפיגור או במצוקה.

חלק משמות השחקנים זכור לי עד היום רק מהצעקות של הקהל לעברם כאשר היו משרבבים להם איזו עקיצה המטובלת בהקשר של העיסוק של ההורים שלהם. היו צעקות מצחיקות, החל מ: "יאללה, תמסור לו את הכדור כבר יא קאקאמייקה", ועד: "לך תמכור דגים". לקריאות אלו זכה בעיקר אסקטלן, שמשפחתו עסקה בממכר דגים.

והיה גם את שימן, לך למכור גלידה. והקהל ממשיך וצועק בחן: "איזה טרונצ'ו לך לישון, מחמיץ מול שער ריק". אחד הכוכבים בקהל היה המוכר של הבייגלה, ברמי, שמי שהיה נופל לו בפה – "ראחת עליו". היה לו טריק נבזי למכור את מרכולתו: היה נוהג לעשות לאבא עם הבן הקטן שלו פדיחות ליד כולם, וככה בעצם היה מכריח אותו לקנות משהו לילד. היה אומר לו במבטא טוניסאי: "תראה ת'ילד, מזיע מחום, משי ימות, תקנה לו שתייה, יחראק בוק", ולאבא לא הייתה ברירה. רק שיעבור לפראייר הבא ושיעזוב אותו בשקט.

מוכר אחר היה עובר בין הקהל באמצע שיא המתח של ההתקפה של הפועל לוד, היה מסתיר להם, כאשר הוא מכריז לכל עבר: "הלווו שומשום ויטמין ברזל הלווווו". כולם היו צועקים לעברו: "זוז כבר", והוא היה פותח עליהם בקללות עסיסיות בטוניסאית מדוברת: "ברע, נייאק, יא טחן יא טועבה,  יא קסע פשביבק, יא מנטן, יא בוואל". כולם היו נקרעים מצחוק והיו מדליקים אותו שוב ושוב.

אם היה נכנס גול לטובת הפועל לוד, כל קומץ האוהדים המזערי יחסית להיום היה צוהל בקריאות "ויוה לוד, ויוה לוד". המבקיע היה יוצא מדי פעם אל הקהל דרך הגדר לשמוח איתו, והקהל היה מחבק אותו כל חזק, שלא היו משחררים אותו. לפעמים השופט היה שורק לפתיחה מהחצי לאחר הגול כשהמבקיע היה עדיין ביציע הקהל!

למותר לציין, שכיאה ל"איצטדיון מכובד" - שירותים לא היו. היית יכול לראות תור של 40 גברים לאורך החומה כשכולם משתינים מהסרביסות (בירות) שזה עתה הרביצו.

אם השופט היה שורק בטעות לרעת הפועל לוד - וואו וואוו - היו גומרים עליו את ההלל במטבל קללות, שרק בעטיין, ספק אם הגיע באותו יום לביתו.

ומה קורה בסיום המשחק? ובכן, ככה: אם לוד ניצחה, אז הכל עובר בשלום, אבל אם חס ושלום, לוד הפסידה, אז בחוץ הייתה מתחילה "הצגה שניה". או אז, כבר הייתי בורח הצידה, תופס לי איזו פינה מרחוק, וצופה במתרחש. בכל אביזרי האלטיזכן שהיו מכינים מראשץ אלו היו נזרקים באוויר לכל עבר. כבר אז יכולת לראות את ניצני העבריינים הקטנים שלימים גדלו ונהיו ל"מפורסמי-הדור". גם כשהם היו הולכים מכות בפראות מפחידה, בלי חשבון, הם היו מצחיקים. עם מכנסי הטייבס והפדלפון והפאות, "שישיות" סטייל טריפונס אח, היינו ילדים וזה היה מזמן.

שמחתי להיזכר ולהעלות חלק מהזיכרונות שלי מלוד, ובעיקר ממשחקי הפועל לוד. כשנתבשרתי לאחרונה שהם חזרו לליגה ומתחילים הכל מהתחלה, ושמעתי שניצחו בגביע 2-0 חזרו כל זיכרונות הילדות והתרוצצו בראשי. אז יאללה, ויוה לוד, לא לתנת, להתלחם!

זה היה חלק מנוף ילדותי, בעיר שכל כך אהבתי בילדותי ואוהב אותה עד היום.

באהבה, מוטי בן ישי, הזכור לחלקכם כ"חזוקה" מ"תמונות יפואיות" וכ"רבי מאיר אוחנה" מהסדרה "שנות ה-80". אז בכל פעם שאתם צופים בי בטלוויזיה או בקולנוע, תזכרו שהכול התחיל כאן, בלוד, ליד הקבאב של מושון, הביליארד של מרקו וה"איצטדיון" העירוני של הפועל לוד, שעד היום מהדהדים בו הקריאות: "ויוה לוד, יאללה הפועל, לא לתנת, להתלחם!". אוהב אתכם!

בתחילת הדרך: הופעה בתכנית של דודו טופז:

כמה מילים על מוטי בן ישי

מוטי למד משחק בניסן נתיב ושירת בתיאטרון צה"ל. במהלך השנים, הוא חזר בתשובה. בשנת 1992 שיחק בסדרת הקאלט "זהו זה". מאז הופיע בסרטים ובסדרות רבים. ביניהם: שנות ה-80 (בתפקיד מאיר אוחנה), בפולישוק (בתפקיד אלי בראשי), ברמזור (אברהם), תפוחים מן המדבר (שאלתיאל), החממה (ניסים מיימון), הבורר (משה פדלון), חברות (חנווני), האושפזין (אדרי), תמונות יפואיות (חזוקה), חולה אהבה בשיכון ג' (מאיר).

בנוסף, שיחק בן ישי בתפקיד ראשי בסרט "סודו של חשמונאי", שהופץ במיוחד עבור המגזר החרדי.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה:
2
אין על מוטי
גונזו | 21:39   26.12.18
1
מרגש
משה כהן | 09:14   12.09.17