מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו, חגג בכפר חב"ד

מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו, חגג בכפר חב"ד

פורסם בתאריך: 22/12/2014 00:00

חגיגה כפולה

רבי שניאור זלמן מלאדי (י"ח באלול ה'תק"ה (1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (1812)), מכונהאדמו"ר הזקן וכן הרב וכן בעל התניא והשולחן ערוך וגם רש"ז‏^[1]. מייסד תנועת חסידות חב"דוהאדמו"ר הראשון בשושלת זו, עמד בראשה משנת ה'תקל"ב (1772) ועד לפטירתו בשנת ה'תקע"ג(1812). ספריו הנודעים: "התניא" וה"שולחן ערוך הרב".

קורות חייו

נולד לר' ברוך ורבקה בי"ח באלול ה'תק"ה (15 בספטמבר 1745), בליאזני שבמחוז ויטבסקבבלארוס, שהייתה אז תחת שלטון פולין. לפי מסורת חב"ד, רבי שניאור זלמן הוא דור שביעי למהר"ל מפראג‏^[2] שהיה צאצא לדוד המלך. ישנם חוקרים המפקפקים בייחוסו למהר"ל, אך מציעים אפשרויות שונות לקיים את מסורת החסידים בדבר ייחוסו לדוד המלך‏^[3].

כשנולד, ערך הבעש"ט, רבו של אביו, סעודה גדולה^{[דרוש מקור]} ואמר שנשמה חדשה ירדה לעולם שתאיר את העולם בתורת הנגלה ובתורת החסידות, ומשכך נקרא "שני-אור". מסופר כי הבעש"ט ביקש מהורי שניאור זלמן שלא יפרסמו את לידת בנם. בגיל שלוש הובא לבעש"ט לבקשתו לשעה קלה, בה גזז את שערותיו והניח לו את הפאות שם ידו על ליבו וברכו. כשהיה בן 5 שנים למקרא, הביאו אביו פעם נוספת אל הבעש"ט, וברכו שוב. בחזרם הביתה שאל הילד את אביו, מי היה האיש הזה? והשיבו כי זה היה "סבא". מאז היה נוהג לכנותו "סבא", ואף באוזני נכדיו, כגון רבי ברוך ממעזיבוז ובעל דגל מחנה אפרים. כמו כן היה נוהג לומר באוזניהם, כי אמנם הבעש"ט הוא הסבא שלהם הגופני, אולם הבעש"ט הוא סבו שלו הרוחני ממש. אלו היו הפעמים היחידות שרבי שניאור זלמן ביקר אצל הבעש"ט‏^[4], כי הבעש"ט הסביר לאביו כי הוא צריך לקבל את עיקר תורתו מתלמידו,המגיד ממזריטש.

בשנת ה'תק"י (1750), כשמלאו לו חמש שנים קיבלוהו כחבר בחברה קדישא של ליאזני, לבקשת הבעש"ט והצדיק הרב ליב שרה'ס^{[דרוש מקור]}. על פי המסורת המקובלת בחסידות, בהיותו בן תשע שנים למד הנדסה ואסטרונומיה ובהיותו בן עשר שנים כבר הכין לוח שנה עברי לחמש עשרה שנה. כשהיה בן שתים עשרה שנים אירע שלימד ברבים הלכות קידוש החודש של הרמב"ם, והרבנים, שהיו באותו מעמד, התפלאו מבקיאותו בנושא הנדון "ולא מצאו את ידיהם ורגליהם"‏^[5].

בגיל שלוש עשרה החל לשמש בפועל בחברה קדישא ותיארו אותו כ"רב תנא ופליג". בשנת ה'תק"ך(1760) והוא בן חמש עשרה שנים, נשא לאישה את סטערנא (בת יהודה לייב סגל מויטבסק).

בשנת תקכ"ד (1764) נסע לראשונה ללמוד בבית-מדרשו של המגיד ממזריטש (ממלא מקומו שלהבעש"ט). המגיד ספר לו אודות מעלת נשמתו בהיותה נשמה חדשה (נשמה שירידתה לעולם אינו לצורך תיקון חוזר בגלגול אלא בעלת מטרה כללית לצורך כוונה אלוקית והיא לא ירדה לעולם קודם לכן) וכי תפקידו בעולם הוא לגלות ולבאר את תורת הבעש"ט באופן של הבנה והשגה בדרך חב"ד.

כשנפטר רבו המגיד, רצו כל תלמידי המגיד - "החבריא קדישא" לזכות ולהתעסק בטהרתו, לצורך כך הטילו גורל לידע מי יזכה לאחוז בגופו הקדוש בשעת הטבילה. מסופר ששניאור זלמן זכה ועלה בידו הפתקה "ראשו כתם פז" ומשכך זכה לטבול את ראשו.

לאחר פטירת רבו נהיה חסיד של בנו הרב המגיד רבי אברהם המלאך, ולאחר שזה הסתלק היה למקורבו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק.

בשנת תקל"ד (1774) נולד בנו הגדול, שנקרא דב בער על שם המגיד ממזריטש, ואשר שימש כממלא מקומו של אביו לאחר פטירתו, הוא מוכר בשםאדמו"ר האמצעי.

בשנת תקל"ז (1777) לאחר עליית רבי מנחם מנדל לארץ ישראל יחד עם רבי אברהם מקאליסק, היה אחד משלושת הממונים על קופת מעות ארץ הקודש שהוקמה על ידי רבי מנחם מנדל. בשנת תקמ"ו מונה על ידי רבי מנחם מנדל לממונה היחיד על הנהלת הקופה ולמנהיג התנועה החסידית ברוסיה הלבנה‏^[6]. בשנים אלו הצטרפה אליו קבוצת תלמידי-חכמים שחלקם גדלו במעוזי ההתנגדות לחסידות (וילנא ושקלוב) ותורתו המשלבת את החוויה המיסטית בתוך החשיבה הלמדנית-שכלית קסמה להם.

וילנא, המתנגדים והמעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בצעירותו התלווה רבי שניאור זלמן אל ר' מנחם מנדל מויטבסק לביקור גורלי בוילנה, על מנת לנסות לשכנע את הגאון מווילנה בצדקתה וכשרותה של תנועת החסידות. הגר"א סירב לראותם ועזב את וילנה לפני הגיעם לעיר. אגרותיו של רבי שניאור זלמן לחסידיו בליטא, סייעו לחסידים לעמוד על דעתם ולהיאבק על דרכם אל מול המתנגדים לחסידות והחרם שכתבו כנגד החסידים. הן מהוות מקור מרכזי גם כיום לידיעת והבנת השתלשלות המאורעות באותם ימים.

 ערך מורחב – חג הגאולה

בסערת הרדיפות כנגד החסידים בליטא ועל פי היתר מפורש שנכלל בחרם על החסידים, הלשינו מספר מתנגדים לחסידות לשלטונות הרוסיים כי רבי שניאור זלמן שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל ובכך מסייע לאימפריה העות'מאנית אשר היו יריבי רוסיה הקיסרית. כתוצאה מדיווח זה נלקח רבי שניאור זלמן לחקירה וישב במאסר בפטרבורג מיום כ"ד בתשרי ה'תקנ"ט (4 באוקטובר 1798). בהשתדלות החסידים שוחרר בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט(27 בנובמבר 1798), ותאריך זה נשמר בחסידות חב"ד כחג הגאולה.

בשנת ה'תקס"א 1801 נעצר שוב לאחר שקהילת פינסק דיווחה לשלטונות כי תורת החסידות כוללת בתוכה יסודות חתרניים כנגד שלטון הצאר. ממעצר זה, שוחרר באותה שנה בחג החנוכה‏^[7].

עד למאסרו בשנת תקס"א התגורר ר' שניאור זלמן בעיירה ליאזני שליד העיר ויטבסק. לאחר ששוחרר ממאסרו, אסרו עליו השלטונות לחזור לליאזני ואילצו אותו להישאר בפטרבורג. בהשתדלותו של הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב לשלטון, אפשרו לשניאור זלמן לעבור לעיירה לאדי, הנמצאת גם היא, כמו עיר הולדתו ליאזני, במחוז ויטבסק של בלארוס, על גבול בלארוס-רוסיה. בלאדי ישב שניאור זלמן במשך 11 שנים.

לאחר שני המעצרים אותם עבר, פיתח ושכלל ר' שניאור זלמן את תורתו והפיץ את עיקריה ברחבי ליטא ובלארוס. בעקבות שיטת הלימוד החב"דית ואופן הפצתה הציבורית, נקלע ר' שניאור זלמן לוויכוח עם אדמו"רים נוספים בני דורו, שחלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה.

תקופת מלחמת נפוליאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלחמות נפוליאון ופלישתו לרוסיה (1812), אמר ר' שניאור זלמן - כפי המסופר‏^[8] - כי הוא יודע שניצחון הצרפתים יביא ליהודים רווחה חומרית (גשמית), אולם בכל זאת הוא מתפלל למפלת נפוליאון שכן שלטון צרפתי עלול להביא את היהודים לסכנה רוחנית של זלזול במצוות ובאמונה.

בעקבות המלחמה ובשל פלישת הצרפתים לרוסיה נמלט אדמו"ר הזקן וכל בני ביתו מהעיירה לאדי שבבלארוס בה הם חיו תוך שהם נהנים משמירה צמודה של חיילי הצבא הרוסי הנסוג. בכוונתו של אדמו"ר הזקן היה להגיע לעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה ושם לקבוע את מקום מושבו. במהלך הבריחה הגיעו לכפר פיינא שליד העיר קורסק, ושם במוצאי שבת, כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812), נפטר רבי שניאור זלמן מלאדי, והובא למנוחת עולמים בעיר האדיטש שבפלך פולטבה אוקראינה.

משנתו

חיבורו החשוב ביותר הוא ספר התניא, או 'ליקוטי אמרים', שהוא אולי גם החיבור החסידי העיוני השיטתי ביותר. עיקרו של הספר מוקדש לעיון מעמיק בפנימיות חלקי הנפש, תוך זיקה מובהקת למינוחיה של הקבלה (אם כי איננו ספר קבלי). בזכות חיבורו זה נקרא ר' שניאור זלמן גם 'בעל התניא'. כינוי חב"די אחר שלו הוא 'אדמו"ר הזקן'. בעל התניא החל לכתוב גם "ספר של צדיקים", אך הספר עלה באש‏^[9].

חיבור אחר של ר' שניאור זלמן נקרא 'שולחן ערוך הרב'. ספר זה הוא כתב בהוראת רבו המגיד ממזריטש, ואף הוא חריג למדי בנופה של החסידות בראשיתה, בהיותו חיבור הלכתי מובהק הנכתב על ידי רבי חסידי. רובו של כתב היד היחידי באותו זמן נשרף בעת אחת השריפות הגדולות בליובאוויטש, וכך הגיע לידינו רק כרבע מהספר - רוב חלק אורח חיים, אף על פי שבמקור הוא נכתב על כל 4 חלקי ה"שולחן ערוך" . עד היום הספר נחשב מקור הפסיקה העיקרי בחסידות חב"ד ובחוגים נוספים, ומוכר גם בקהל הרחב כאחד מגדולי ספרי הפסיקה של תקופת האחרונים. בעל התניא גם תיקן תקנות הלכתיות לציבור הרחב. אחת מתקנותיו המפורסמות היא תקנת המקוואות, שנועדה לאפשר טבילת טהרה לנשים במקווה חם וגם מהודר.

כהמשך לתורת החסידות אשר ראתה צורך מהותי בהבנת נפש האדם על גווניה השונים, מיקד אדמו"ר הזקן גם הוא את עיקרי תורתו באדם. אולם עיקר חידושו מול תורת החסידות הכללית היה בפריסת יריעה רחבה, אשר כוללת התמודדות עם שאלות פילוסופיות ותאולוגיות, תוך הסברה שכלית ושילוב של מושגי היסוד של תורת הקבלה. בכך למעשה גישר אדמו"ר הזקן בין החוויה המיסטית לחשיבה הפילוסופית הדתית. במאמריו וספריו ביקש להסביר את המושגים הקבליים במושגי השכל האנושי, ולכל אלה למצוא ביטוי ושיקוף תואם במצבי הנפש השונים. בהתאם לאופי המושגי והשכלי של תורת הרב, הפכה עבודת ההתבוננות והעיון השכלי לאמצעי המרכזי המתבקש עקרונות תורת הרב.

בספר התניא מגדיר ר' שניאור זלמן את מטרת הבריאה (על פי המדרש) "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", להפוך את העולם לקדוש ולאלוקי, כתוצאה מכך נגזרת עבודת בני ישראל למטה, בקיום מצוות מעשיות דווקא, על מנת להכשיר את העולם וחפציו, ולא להסתפק בעבודת המוח והלב. מטרת העבודה היא הגאולה, על ידי מלך המשיח. אז יבוא העולם לשלימותו‏^[10].

בעל התניא התנגד להפניית שאלות בנושאים ארציים וגשמיים אל חכמי ישראל‏^[11]. למרות זאת, קיבל בעל התניא שאלות של חסידים בעניינים גשמיים והשיב עליהן‏^[12]. את ההסבר לכך יש לראות באגרת שכתב בסוף ימיו בשבח ייעוץ בנושאים גשמיים לשואלים, כשהוא רואה בכך גמילות חסדים‏^[13].

חיבוריו

• ספר התניא - ספר היסוד של חסידות חב"ד.
• שולחן ערוך הרב - ספר הלכה מסכם (במתכונת השולחן ערוך של רבי יוסף קארו).
• תורה אור ולקוטי תורה - מאמרי חסידות מסודרים על סדר פרשיות התורה והמועדים.
• סידור הרב - נוסח ומנהגי התפילה שתיקן (לפי נוסח האר"י).
• מאמרי אדמו"ר הזקן - על התורה נביאים וכתובים, זוהר, סידור, מאמרי רז"ל, מועדים ועוד - 26 כרכים.

ישנה מסורת, כי בשריפה הגדולה נשרפו מעל ל-100 כרכים של מאמרי חסידות, בנוסף לחלקים עיקריים מן הספר "שולחן ערוך הרב". כמו כן, מסופר שבעת פטירתו של הרה"ק הסבא משפולי נשרף אצלו ספרן של צדיקים‏.

ניגוניו

מעבר להיות רבי שניאור זלמן מחבר תורני, נחון בחוש מוזיקלי מפותח והלחין ניגונים. במסורת החב"דית השתמרו עשרה מניגונים אלו. בחסידות חב"ד מקובל כי לניגונים אלו סגולה מיוחדת להתעוררות לתשובה.

הניגון בתורתו של רבי שניאור זלמן הנו חלק הכרחי בעבודת ה' המסייע לפתיחת הלב בתפילה ובקיום ה