להקת השבוע: לד זפלין"
להקת השבוע: "לד זפלין"
פורסם בתאריך:
כמחווה לאבי לד-זפלין-לוי מבית "האח הגדול", בחרנו ללהקת השבוע את "לד זפלין".
שיר היום: "מדרגות לגן-עדן"
לד זפלין
חברי הלהקה
חברי הלהקה לא התחלפו לאורך כל שנות פעילותה:
- רוברט פלאנט - סולן, מפוחית.
- ג'ימי פייג' - גיטרה חשמלית ואקוסטית, גיטרת פדל סטיל, מנדולינה וקולות ליווי.
- ג'ון פול ג'ונס - גיטרה בס, אורגן וקולות ליווי.
- ג'ון בונהם - תופים, כלי הקשה וקולות ליווי.
- פיטר גרנט - המנהל רב ההשפעה של הלהקה, כונה לעתים תכופות "החבר החמישי".
תחילת הדרך (1968-1970)
ציפורי החצר
ראשית הלהקה בשנת 1966, כאשר ג'ימי פייג' הצטרף ללהקת ציפורי החצר כנגן בס במקום הבסיסט המקורי, פול סמואל סמית'. בהמשך החליף פייג' את תפקידו בהרכב והיה לגיטריסט השני, לצד ג'ף בק. באותה שנה עזב גם בק את ההרכב, והלהקה המעיטה בפעילות. פייג' שאף להקים הרכב חדש שיכלול אותו ואת בק כנגני הגיטרה וכן את הבסיסט ג'ון אנטוויסל והמתופף קית' מון, שניהם חברים בלהקת המי. דונובן, סטיב וינווד וסטיב מריוט נכללו גם הם בפרויקט, אך זה מעולם לא יצא לפועל. אך ב-1967 פייג', בק ומון הקליטו שיר בשם Beck's Bolero והוא נכלל מאוחר יותר באלבומו של בק, "Truth". ההקלטה כללה גם את נגן הבס, ג'ון פול ג'ונס, אשר אמר לפייג' שיהיה מעוניין לשתף עמו פעולה בפרויקטים נוספים.
בשנת 1968 התפרקה להקת ציפורי החצר באופן סופי. ללהקה נקבעו עוד מספר הופעות בסקנדינביה ולפיכך פייג' והבסיסט כריס דר'ה קבלו את הזכויות על שם הלהקה והחלו לחפש חברים חדשים. הבחירה הראשונה של פייג' לסולן היה טרי ריד, אך הוא דחה את ההצעה ובמקום זאת המליץ על זמר צעיר אחר בשםרוברט פלאנט. פלאנט הביא עימו את המתופף ג'ון בונהם, עמו ניגן בלהקה אחרת וכאשר דר'ה נטש את ההרכב למען קריירה בצילום (הוא צילם את התמונה האחורית של אלבום הבכורה של הלהקה), פייג' יצר קשר עם ג'ונס כדי להחליפו. ג'ונס קיבל את ההצעה.
הלהקה השלימה את סבב ההופעות בסקנדינביה תחת השם "The New Yardbirds" (ציפורי החצר החדשות) ומיד לאחריו החליטה לשנות את שמה. ההחלטה התקבלה כאשר פייג' נזכר בתקופה בה הזמין את קית' מון להקים עימו את הלהקה, בטענה שיש להם פוטנציאל להצליח, ומון ביטל זאת בטענה: "אתם תתרסקו כמו צפלין מעופרת. (You'll go down like a lead zeppelin)". התחזית של מון לא התממשה והלהקה זכתה להצלחה. לאחר סבב ההופעות נזכרו בבדיחה העוקצנית של מון והחליטו לשנות את השם לצפלין מעופרת. את האיות למילה Lead (עופרת) הם שיבשו ל-"Led" מחשש שהמאזינים יתבלבלו עם הפירוש הנוסף למילה - "מוביל" (או מתקדם), ומאז נודעה הלהקה בשם Led Zeppelin.
בנובמבר 1968 חתם פיטר גרנט, מנהל הלהקה, על חוזה של 200,000 דולר עם חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס, השכר הגבוה ביותר ללהקת רוק באותה תקופה. החברה הייתה ידועה במונופול שלה על אמני בלוז, ג'אז וגוספל, אך בשנות השישים המאוחרות החלה להתעניין בלהקות רוק בריטיות ועל כן החתימה את לד זפלין בלי שהאזינה לחומר שלהם, בעקבות המלצה של הזמרת דאסטי ספרינגפילד. ב-26 בדצמבר 1968 הגיעה הלהקה בפעם הראשונה לארצות הברית לסבב הופעות, שהתארך עקב הביקוש הרב.
אלבום הבכורה (Led Zeppelin)
זמן קצר לאחר סיבוב ההופעות הראשון הקליטו חברי הלהקה את אלבום הבכורה שנשא את שם הלהקה, ויצא ב- 12 בינואר 1969. האלבום הוקלט בשלושים ושש שעות בלבד ושילב השפעות בלוז ורוק עם הגברת הדיסטורשן, אשר יצר צליל ייחודי שהגדיר למעשה את מוזיקת ההבי מטאל. אלבום זה הצליח מאד, בעיקר בארצות הברית, והזניק את מוניטין הלהקה והפופולריות שלה עד כדי כך שבארצות הברית מכירות תקליטיהם היו שניות רק לביטלס.
על אף שרבים משירי הלהקה המוקדמים התבססו על מוזיקת הבלוז, שירים אחרים כמו "Good Times Bad Times" היו בעלי סאונד ייחודי וכבד. הלהקה השתמשה בכלי קשת עדינים כמו בקטע האינסטרומנטלי של האלבום, "Black Mountain Side", ושילוב של גיטרה חשמלית ואקוסטית בשיר "Babe I'm Gonna Leave You". השיר הבולט מכל שירי האלבום היה "Dazed And Confused", בזכות פתיחת הבס האפלולית, ריפי הגיטרה והשימוש בקשת כינור על הגיטרה, בקטע האמצעי של השיר.
שירים נוספים באלבום, ביניהם "I Can't Quit You Babe", נכתבו במקור על ידי אמן הבלוז וילי דיקסון. ג'ף בק הקליט את השיר לאלבום שלו והאשים את הלהקה בגניבת הרעיון; הדבר הוביל לעימות חריף בין בק לפייג' אשר היו חברים שנים רבות.
בעוד שהאלבום זכה לרוב לביקורות חיוביות, חלקן בזו לו. אחת מהביקורות הנוקבות הייתה של כתב מגזין הרולינג סטון, ג'ון מנדלסון, שביקר את הלהקה על כך שהם גונבים שירים, מחקים אמנים שחורים ושהם בעיקר חובבי תדמית מנופחים. בעוקצניותו הרבה כתב מנדלסון: "ג'ימי פייג' הנו גיטריסט בלוז מוכשר ונהדר, אך לרוע המזל הוא מפיק מוגבל והאלבום חסר כל הדמיון סובל מהעובדה שהוא זה שכתב את השירים וגם הפיק אותם." ביקורת זו יצרה עוינות ממושכת בין הלהקה למגזין. היא דחתה בקשות מאוחרות יותר לראיונות כאשר עלתה בסולם ההצלחה.
Led Zeppelin II
ההצלחה המיידית של אלבום הבכורה העלתה את הפופולריות של הלהקה, במיוחד בארצות הברית. באותה שנה הקליטה הלהקה את אלבומה השני, "Led Zeppelin II", אשר שמר על אותו סגנון מוזיקלי ומקורות הרית'ם אנד בלוז. השיר "Whole Lotta Love" מתוך האלבום הפך לאחד מסממני הדרך של הלהקה עם ריף הגיטרה המפורסם שלו, בליווי הקצב של בונהאם וג'ונס על הבאס.
האלבום זכה להצלחה גדולה אף יותר מהאלבום הקודם והוא הגיע לראש המצעדים בבריטניה ובארצות הברית. אמנם, שירים רבים מהאלבום היו זהים כמעט לחלוטין לשירים של אמן הבלוז וילי דיקסון, אך הוא לא זכה לקרדיטים. בין השירים היו "You Shook Me", שיצא באלבום הבכורה של הלהקה, ו- "Whole Lotta Love". בשנות השבעים חברת התקליטים שייצגה את דיקסון תבעה את הלהקה על הפרת זכויות יוצרים אך התביעה נפתרה לבסוף מחוץ לכותלי בית המשפט. דיקסון עצמו לא זכה לרווחים עד אשר תבע את חברת התקליטים שלו על אי מתן תמלוגים ושנים לאחר מכן תבע את זכויותיו מלד זפלין על השיר "Whole Lotta Love". תביעה זו נפתרה אף היא מחוץ לבית המשפט וקרדיטים הוגנים ניתנו לדיקסון בהוצאות המחודשות של האלבומים.
השיר "The Lemon Song" התבסס על שיר של אמן הבלוז האולין וולף, "Killing Floor". פייג' צוטט בראיון: "פעמים רבות חשבתי שכמו שהרולינג סטונז לקחו את צ'אק ברי בתור מודל לחיקוי, וולף היה המודל שלנו".
בתקופה זו הלהקה ערכה מספר סיבובי הופעות בארצות הברית, כאשר הם ממלאים היכלים ואצטדיונים. ההופעות של הלהקה נמשכו יותר משלוש שעות עם ביצועים ארוכים ומלאי אלתורים לשירים שלהם ואלמנטים רבים הושאלו מאמני נשמה ופאנק כמו ג'יימס בראון, סטאקס ומוטאון, שהיו אהודים מאוד על ג'ונס ובונהם.
Led Zeppelin III
על אף התפנית הסגנונית, נותר האלבום נאמן למקורות הבלוז, שהתבטאו בשיר הבולט ביותר באלבום, "Since I've Been Loving You". השיר הפותח את האלבום, "Immigrant Song", הציג את יכולות הכתיבה של פלאנט, וכלל שימוש בדימויים אגדיים של ויקינגים ומיתולוגיה נורדית. בהמשך, המלל הייחודי אפיין שירי מופת רבים של הלהקה.להקלטת אלבומם השלישי, "Led Zeppelin III", נסעו חברי הלהקה לנופש בבית כפרי, מרוחק ונטול חשמל בוויילס, שנקרא "Bron Yr Aur", על שמו נקרא אחד משירי האלבום (אך אוית בטעות "Bron Y Aur Stomp" על העטיפה). תקופה זו הניבה אלבום אקוסטי ושקט יותר, שהושפע רבות ממוזיקה קלטית עממית וגילה פן אחר של הלהקה, בעיקר בשירים "That's The Way" ו-"Tangerine". התפנית החדה לפן אקוסטי קיבלה ביקורות שנויות במחלוקת, כשמאזינים ומבקרים רבים הופתעו מהנטישה של הסגנון שאפיין את שני האלבומים הקודמים של הלהקה. עם הזמן, הפך האלבום לאהוד יותר ועד היום הוא זוכה לשבחי המבקרים.
בנובמבר 1970 הוציאה חברת אטלנטיק רקורדס את השיר "Immigrant Song" כסינגל ללא הסכמת חברי הלהקה. התקליטון כלל את הבי סייד היחיד שלהם, "Hey Hey What Can I Do". על אף המדיניות הנוקשה של חברי הלהקה בנוגע לסינגלים - כל שיר הוא חלק בלתי נפרד מאלבום - פיטר גראנט, המנהל, צינן את עמדתם הזועמת של חברי הלהקה בנוגע לסינגלים, ובמהלך הקריירה של הלהקה הוצאו עשרה סינגלים.
הלהקה בשיאה (1971-1975)
ההצלחה של לד זפלין בשנותיה המוקדמות נמשכה חמש שנים, במהלכן הוציאה את אלבומיה הנמכרים ביותר וזכתה להצלחה מסחרית ולהערכה רבה, בניגוד מוחלט לביקורות הקשות ממבקרי המוזיקה. כתוצאה מהביקורות הקשות שספגה הלהקה, ובמיוחד במגזין הרולינג סטון, היא נמנעה מכל פעילות תקשורתית שהיא. במצב זה, המקום היחידי בו מעריצי הלהקה יכלו לבוא בקשר עמה למעט האלבומים היה בהופעות, אשר היו ידועות כארוכות מאוד וכללו אלתורים רבים וביצועים וירטואוזיים, אליהם הגיע קהל צמא במיוחד למוזיקה שלה. בנוסף, תדמית הלהקה השתנתה כאשר חברי הלהקה החלו ללבוש בגדים צבעוניים וססגוניים ותכשיטים באופן שהשפיע על החזות של שאר האמנים בתקופה. הפופולריות של הלהקה על הבמה הייתה מרשימה וכך גם המוניטין שלה בנוגע לפורענות ולמין מחוץ לה. הלהקה החלה להשתמש במטוס פרטי שכונה "הסטארשיפ" כדי להתנייד ממקום למקום, הזמינה קומות שלמות בבתי מלון והפכה לנושא של סיפורי מוזיקת רוק מפורסמים הקשורים בהוללות. לפי אחד מסיפורים אלו זרק ג'ון בונהם טלוויזיה מחלון המלון שעת שהשתכר והאשים את מעריצותיו במעשה.
האלבום הרביעי
האלבום הרביעי של לד זפלין יצא לשוק ב-8 בנובמבר 1971. על העטיפה החיצונית לא היה שם קריא אלא ארבעה סמלים שייצגו את חברי הלהקה. עד היום אין לאלבום שם רשמי ולרוב הוא ידוע בתור "Led Zeppelin IV". האלבום זכה למספר שמות נוספים, ביניהם ארבעת הסמלים, Zoso ואיש עם מקלות. נכון ל-2003 האלבום נמכר ב-23 מיליון עותקים, נתון שהפך אותו לאלבום השלישי הנמכר ביותר בארצות הברית וכן האלבום הבריטי הנמכר ביותר, לצד "The Wall" של להקת פינק פלויד.
האלבום ידוע בזכות הנוסחה המיוחדת שלו, המשלבת אלמנטים אקוסטיים ועממיים עם מוזיקת הבי מטאל ומוטיבי בלוז. באלבום ישנן דוגמאות מובהקות לרוק כבד, למשל בשיר "Black Dog", לצד שירים אקוסטיים דוגמת "Going To California" (מחווה לג'וני מיטשל).
באלבום מוצג השיר היחיד בו הלהקה שיתפה פעולה עם אמן אורח, הזמרת סנדי דני, בשיר "The Battle Of Evermore". ברשימת השירים על העטיפה הפנימית של האלבום, לצד שם השיר, קיים סמל נוסף של שלושה משולשים בהצלבה המייצגים אותה. שירי האלבום זכו להצלחה גדולה, ובעיקר השירים: "When The Levee Breaks", "Rock And Roll" והשיר המוכר ביותר של הלהקה, "Stairway to Heaven", שנחשב לאחת מקלאסיקות הרוק הגדולות ביותר ועל אף שמעולם לא יצא לאור כסינגל, הוא המושמע ביותר ברדיו מבין שירי הלהקה.
Houses of the Holy
בשנת 1973 יצא האלבום הבא של לד זפלין, "Houses of the Holy". האלבום הציג נסיונות והתפתחות מוזיקלית של הלהקה כשהרצועות שבו היו ארוכות מהרגיל וכן היה שימוש בסינתסייזרובתזמורת מלוטרון. בהקלטות שירי האלבום הוקלט גם שיר בשם זהה לשם האלבום, אך לבסוף הוא לא הוכנס לתוכו אלא רק לאלבום הבא של הלהקה, "Physical Graffiti".
עטיפת האלבום הכתומה יצרה סערה שכן הופיעו עליה ילדים עירומים מטפסים על תלולית עצומה אל כיוון זוהר בלתי ידוע. במקומות מסוימים הודבקה על האלבום מדבקה עם שם האלבום במטרה להסתיר את ישבני הילדים.
האלבום הגיע לראש המצעדים תוך זמן קצר ומסע ההופעות לקידום האלבום בארצות הברית שבר שיאי קהל, כאשר הלהקה מילאה בהופעותיה היכלים ואצטדיונים שלמים. לאצטדיון טמפה שבפלורידההגיעו מעל 56,000 מעריצים. שלוש ההופעות המלאות במדיסון סקוואר גארדן צולמו לסרט קולנוע שיצא באיחור של שלוש שנים, בשנת 1976, ושמו "The Song Remains The Same", כשמו של אחד משירי האלבום.
בשנת 1974 הקימה הלהקה את חברת התקליטים הפרטית שלהם Swan Song Records שנקראה על שם אחד מחמשת השירים שלד זפלין מעולם לא פרסמה (מאוחר יותר, פייג' חידש אותו עם להקתו, The Firm). לוגו החברה מבוסס על ציור של ויליאם רימר משנת 1869 הנקרא שקיעתו של היום ומציג אתאפולו (ולא איקארוס, הסברה הרווחת). בנוסף לייצוג לד זפלין, הלהקה הרחיבה את מעגל העבודה שלה כשהחתימה לחברה אמנים נוספים כמו Bad Company, Pretty Things, Maggie Bell, Detective, Dave Edmunds ועוד. החברה זכתה להצלחה רבה בשנות הפעילות של לד זפלין אך פורקה שלוש שנים לאחר התפרקות הלהקה.
