פינת הנוסטלגיה: חנוכת שדה התעופה לוד
פינת הנוסטלגיה: חנוכת שדה התעופה לוד
פורסם בתאריך:
נמל התעופה בן-גוריון (ראשי תיבות נתב"ג) הוא נמל התעופה הבינלאומי הגדול בישראל, ומשמש כשער הכניסה הראשי למדינה.
בעת הקמתו על ידי הבריטים, לפני קום המדינה, כונה שדה התעופה בשם "שדה התעופה וילהלמה" על שם המושבה הטמפלרית וילהלמה, אשר על אדמותיה הוקם. בעבר הוא היה ידוע כ"שדה התעופה לוד" על שם העיר לוד הסמוכה לו מדרום. ב-1973, לאחר מותו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, הוסב שמו של נמל התעופה, והוא נקרא על שמו.
נמל התעופה בן-גוריון זכה בתואר "נמל התעופה הידידותי ביותר" בסקר פתוח בקרב 350 לקוחות שנערך על ידי מועצת שדות התעופה הבינלאומית (Airports Council International) בדצמבר 2006; הוא דורג במקום הראשון מבין 40 שדות תעופה אירופיים, ובמקום החמישי מבין 77 שדות תעופה ברחבי העולם[1]. גם בשנת 2008 דורג השדה בראש סקר לבדיקת איכות השירות אשר נערך על ידי מועצת שדות התעופה הבינלאומית. בסקר זה, המבוסס על 200,000 שאלונים שחולקו ב-108 שדות תעופה ברחבי העולם, השיג נמל התעופה בן-גוריון את המקום הראשון מבין שדות התעופה במזרח התיכון ואת המקום השני מבין שדות התעופה ברחבי העולם, אשר היקף תנועת הנוסעים השנתית בהם נע בין 5 ל-15 מליון[2]. עם זאת, הנמל ניצב מזה מספר שנים בלב ביקורת חריפה בעניין ליקויים בבטיחות התעופה, ובמיוחד בכל הקשור למערך ההמראות והנחיתות.
נמל התעופה משמש גם כמרכזה של התעשייה האווירית לישראל וכמקום מושבה של רשות שדות התעופה. רשות התעופה האזרחית שוכנת סמוך לו, באיירפורט סיטי.
מיקום וגיאוגרפיה
נמל התעופה בן-גוריון שוכן בשטח מישורי בשפלה בגובה של 30 עד 41 מטרים מעל פני הים. הוא נמצא בשוליו של גוש דן, כ-20 ק"מ דרומית-מזרחית לתל אביבוכ-13 ק"מ מחופי הים התיכון. צורתו של הנמל כשל משולש, ושטחו מנוקז על ידי נחל איילון, הזורם כיום בתעלה מלאכותית מדרום לשדה, נחל בית עריף החוצה שניים ממסלולי הטיסה, ויובלו נחל יהוד, העובר מצפון לשטח השדה, בינו לבין העיר יהוד. מספר יישובים שוכנים בקרבת גבולותיו של הנמל, ועם אלה נמנים זיתן ויגלמדרום, צפריה וחמד ממערב, אור יהודה ויהוד-מונוסון מצפון ובני עטרות, טירת יהודה, בית עריף וכפר טרומן ממזרח. סמוך ממזרח לנמל שוכן גם פארק העסקים ותעשיית ההיי-טק איירפורט סיטי, שבו מספר חברות וארגונים הקשורים לנמל, ובהם רשות התעופה האזרחית, DHL, חברת ק.א.ל. ודיוטי פרי ג'יימס ריצ'רדסון.
שטח הנמל מוגדר כשטח גלילי, אך בשנת 2008 העלה חבר הכנסת יורם מרציאנו הצעת חוק לספח אותו לעיר לוד, שתאוחד, אגב כך, עם המועצה המקומית שוהם. מטרת ההצעה היא לאפשר לעירייה החדשה ליהנות מפירות מסי הארנונה העירוניים ולשקם את העיר לוד, אולם ועד עובדי רשות שדות התעופה הביע את התנגדותו להצעה[3].
היסטוריה
בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שדה התעופה תוכנן והוקם על ידי שלטונות המנדט הבריטי בשנות ה-30 של המאה ה-20. בסמוך לעיר לוד בנו הבריטים תשתיות לוגיסטיות נוספות, ביניהן תחנת הרכבת המרכזית בלוד ובסיס סרפנד (צריפין) הסמוך. בשנת 1935 החלה בניית השדה ובשנת 1937 נחנכו מסלולי הבטון הראשונים שאורך כל אחד מהם עמד על 800 מטר ורוחבם הגיע ל-100 מטר[4]. מאז פתיחתו, עבר השדה שינויים ושיפוצים רבים, הנמשכים עד היום, כדי להתאימו להיקף התנועה האווירית הגדל עם השנים ולשימושם של מטוסים מודרניים. השדה הוקם במהלך המרד הערבי הגדול בשיתוף פעולה יוצא דופן לתקופה של יהודים, נוצרים ומוסלמים. על הקמת השדה הופקדה החברה הקבלנית אלבינה, דוניה וקטינקא הירושלמית[5].
לפני מלחמת העולם השנייה שימש השדה מספר מועט של חברות תעופה - מסראייר המצרית טסה ממנו ליעדים באזור, ביניהם קהיר, ניקוסיה, ביירות ובגדד. מטוסי חברת KLM ההולנדית ביצעו חניית ביניים בשדה בטיסות מאמסטרדם לאינדונזיה, ולוט הפולנית הפעילה קו סדיר לוורשה. צ'ק איירליינס הפעילה קו למזרח אירופה(דרך איטליה) ואימפיריאל איירווייז הבריטית, פעלה בשדה גם היא. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש השדה את המטוסים הצבאיים של בעלות הברית, והחל ביום 1 במרץ 1943 שכן במקום בסיס של חיל האוויר המלכותי (RAF Lydda). בתקופה זו כמעט ופסקה כליל הפעילות האזרחית בשדה. מיד לאחר המלחמה התחדשה הפעילות האזרחית בנמל, וב-1946 חנכה חברת TWA קו טיסות ראשון לארצות הברית.
ב-26 בפברואר 1946 תקפו כוחות האצ"ל את בסיס חיל האוויר המלכותי בשדה התעופה, והשמידו 11 מטוסי קרב בריטיים. בעת פרוץ מלחמת העצמאות, בסוף1947, עבדו בשדה התעופה 250 עובדים, מהם כ-120 יהודים. כן היה במקום בית מלון ובו עבדו 40 יהודים, עובדי החברה הקבלנית שהרחיבה את הבניין המרכזי בשדה שמנו 20-25 עובדים, כמחציתם יהודים, ועובדי חברות תעופה שונות. בסמוך לשדה התגוררו משפחות אנגליות, יהודיות וערביות אלה לצד אלה. השדה נשמר על ידי שתי יחידות של משטרת המנדט ומצב הביטחון היה מעורער. בתחילת ינואר 1948 הושגה הסכמה חשאית עם האחראי הבריטי על הביטחון, להכניס לשדה כוח ביטחון יהודי של כ-30 איש אשר יוסוו כפועלים. הכוח, שכונה "ציפורה", הוקם ממתנדבים מחטיבת גבעתי ובראשו הועמד יעקב פרנק[6]. ב-15 בינואר הועבר הביטחון בשדה התעופה לאחריות הצבא הבריטי. לקראת קום המדינה, פינתה ההגנה מהשדה את כל העובדים היהודיים ואת יחידת ציפורה, והלגיון הערביהשתלט על השדה.
מקום המדינה עד סוף שנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודש יולי 1948, נכבש השדה במסגרת מבצע דני לכיבוש לוד ורמלה על ידי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה, וסמוך לצומת אל על ניצבת האנדרטה לחללי החטיבה. ב-24 בנובמבר 1948 הוא נפתח כנמל התעופה הבינלאומי הרשמי היחיד של המדינה החדשה. בשנה הראשונה לפעולתו עברו בו 40,000 נוסעים[7]והשדה היה קטן במידותיו. עם זאת היה השדה מרכיב חשוב בקליטת העלייה ההמונית לאחר קום המדינה, ובמיוחד במבצע על כנפי נשרים להעלאת יהודי תימןובמבצע עזרא ונחמיה להעלאת יהודי עיראק. השדה ממשיך לשמש גם כיום כשער הכניסה העיקרי ליהודי התפוצות העולים למדינת ישראל.
בשנת 1949 הוקמה חברת אל על ושדה התעופה בלוד היה לבסיס האם שלה. בשנת 1950 החלה חברת ארקיע להפעיל קווי תעופה פנימיים מהנמל לאילת, לחיפהולמחניים. שנה לאחר מכן הורחב הנמל באופן משמעותי, כך שיוכל לטפל בתעבורה שנתית של כ-1,200,000 נוסעים, וכן הוארך המסלול העיקרי בו לכ-2,400 מטר[8]. השדה כלל בנוסף מסלול משני באורך 1,770 מטר ומסלול שלישי באורך 1,280 מטרים[9]. בפועל עברה בשנים 1957-1958 תנועה שנתית של כ-110,000-130,000 נוסעים[10]. ב-1953 הוקם בשדה "המכון הממשלתי לבדק מטוסים" שהפך בהמשך למפעל התעשייה האווירית.
מסוף שנות ה-50 עד שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת כניסת עידן הסילון הועלו תוכניות שונות לשדרוג הנמל לקליטת מטוסי הסילון[11] ומנגד היו שטענו שעדיף לבנות נמל תעופה חדש קרוב יותר לים, ולא להשתמש בנמל הקיים בגלל קרבתו לגבול[12]. אולם בסופו של דבר הוחלט על שדרוג השדה הקיים. בנובמבר 1959 נחת בנמל מטוס דה הבילנד קומט סילוני בגודל בינוני לצורך ניסוי[13], ובאפריל 1960 הוא החל לשמש בטיסות סדירות לנמל התעופה.
באמצע 1959 הוחל בבניית מסלול באורך של 2,700 מטרים, להם נוספו עוד 300 מטר תוך כדי העבודות, לצורך נחיתת מטוסי סילון גדולים[14][15][16]. המסלול נחנך ב-21 בדצמבר 1960 בהמראת מטוס לא סילוני של אל על[17]. במקביל, שופץ מבנה הטרמינל[18].
מטוס סילוני גדול ראשון נחת בנמל בתחילת ינואר 1961[19][20]. כניסת מטוסי הסילון הציבה בפני הנהלת הנמל אתגרים שונים[21].
במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 הופסקה הפעילות האווירית הפנים ארצית בנמל והועברה לשדה דב. רק ב-1969 שבו טיסות פנים לפעול בנמל[22].
בשנת 1961 נפתח בקרבת שדה התעופה מלון אוויה, מלון התעופה הראשון במזרח התיכון, ששרת אנשי עסקים וצוותי אוויר. שירותי המלון פעלו ללא הפסקה לאורך כל היום והלילה כולל המסעדות ושירות ההסעה לשדה התעופה אשר יצא מדי חצי שעה.
עד שנת 1972 היה אולם הנוסעים הנכנסים פתוח ומקבלי הפנים יכלו לגשת אל הנוסעים המגיעים מיד עם נחיתתם, אולם בעקבות הטבח בנמל התעופה לוד הוקם קיר זכוכית משוריינת גדול שהפריד בין מקבלי הפנים לבין הנוסעים.
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973 שוב הצטמצמה התנועה האווירית האזרחית בנמל, וזה קלט את 566 מטוסי הרכבת האווירית שהטיסו ציוד צבאי לישראל.
לאחר מותו של דוד בן-גוריון בדצמבר 1973 נקרא על שמו שדה התעופה, ושנים ספורות לאחר מכן השתרש שם הקיצור "נתב"ג" ככינויו של נמל התעופה.
עם השנים והעלייה בתנועה האווירית, הורחב השדה באופן משמעותי על ידי רשות שדות התעופה שקמה ב-1977 והופקדה על ניהולו של הנמל. בין היתר, נוספה קומה שנייה לטרמינל הנוסעים ובה מתחם לחנויות פטורות ממכס (דיוטי פרי), נבנו
